רגע חריג נרשם היום (שני) במהלך חקירתו הראשית של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, במשפט ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר עו"ד עמית חדד הציג מסמך שלטענתו סותר את תשובות העד בנוגע למועד שבו אושרה חקירת נתניהו באזהרה בתיק 2000. מנדלבליט הכיר בקיומו של פער בין הדברים, אך הבהיר כי הוא עומד על זיכרונו הנוכחי.
במרכז העימות באולם עמדה שאלת המפתח: מתי בדיוק התקבלה ההחלטה לחקור את ראש הממשלה באזהרה במסגרת הפרשה שעסקה בשיחותיו עם מוציא לאור עיתון ידיעות אחרונות, ארנון נוני מוזס.
פניו האדימו, השפיל מבט וחיבק את גופו: שפת הגוף של מנדלבליט
מנדלבליט טען בעדותו כי ההחלטה לחקור את ראש הממשלה התגבשה אצלו עוד לפני 5 בינואר 2017, אך התקשה שוב ושוב להצביע על המועד המדויק שבו ניתן האישור לכך. עורך הדין חדד הציג בפני בית המשפט מסמכים שתיעדו את הדיונים הפנימיים שנערכו במערכת אכיפת החוק, וביקש להראות כי באחד מהם דובר במפורש על חקירת נתניהו בתיק אלף בלבד, בעוד שההחלטה לחקור אותו באזהרה בתיק אלפיים תועדה הלכה למעשה רק בהמשך הדרך.
במהלך חילופי הדברים הסביר מנדלבליט כי למיטב זיכרונו התקבלה החלטה לחקור את נתניהו באזהרה בשני התיקים במקביל. השופט משה בר־עם ביקש לדעת מתי בדיוק התקבלה אותה החלטה. מנדלבליט התקשה לספק מועד ברור, אך הסביר כי ההיערכות לחקירת נתניהו החלה עוד קודם לכן וכי נקבעו מראש מועדים לחקירות אלו.
"ברחת מהרבה ותברח מהרבה יותר": העקיצות של חדד למנדלבליט
בשלב זה הציג חדד את המסמך ישירות בפני העד, והצביע על סתירה מובהקת בין הדברים שנכתבו בו בזמן אמת לבין התשובה שמסר באולם: "זה סותר את מה שאמרת לשופט בר־עם לגמרי." מנדלבליט השיב: "זה לא לחלוטין, זה מה שאני זוכר אבל זה סותר". נוכח ההודאה המפורשת בסתירה, התערב השופט בר-עם ודרש מענה קטגורי: "מה שאמרת כרגע זה הנכון או מה שכתוב?". מנדלבליט השיב: "מה שאמרתי כרגע". עו"ד חדד ענה: "זה שונה ממה שכתוב במסמך".
הסנגור המשיך להקשות על העד, וביקש להבין כיצד ייתכן שהאישור הפורמלי לחקור את נתניהו באזהרה בתיק אלפיים מופיע בכתובים רק ב-5 בינואר 2017, בעוד שמנדלבליט מתעקש לטעון כי ההחלטה כבר התקבלה קודם לכן.
"תירוש, די!": חדד התפרץ על התביעה – והשופטים הצדיקו אותו
בשלב אחר של החקירה ביקשה השופטת להבחין בין החלטה שהתגבשה בנבכי מחשבתו של מנדלבליט לבין אישור מסודר ומחייב שניתן כדין לגורמי החקירה בשטח. מנדלבליט השיב כי ככל הנראה התקיימו שיחות בנושא, אך לא הצליח להצביע על תיעוד ברור של החלטה מוקדמת, והודה על הדוכן: "לא זוכר, אני מנסה לחבר את זה מהזיכרון". בהמשך הדיון, לאחר שהשופט בר-עם שב וביקש להבהיר האם קיים אישור מוקדם ל-5 בינואר, השיב מנדלבליט נחרצות כי אין בידיו כל אישור שכזה.
המשמעות המשפטית והראייתית של העימות הנוכחי, ובפרט של דרישת השופט בר-עם להכריע בין המסמך הכתוב לבין גרסתו בעל פה של מנדלבליט, מציבה בסימן שאלה כבד את מהימנות הזיכרון של העד ואת הבסיס החוקי לחקירת תיק אלפיים. בדיני הראיות והמשפט המנהלי קיים כלל יסוד המעניק עדיפות מובהקת ל"מסמך שנערך בזמן אמת" על פני עדות בעל פה הניתנת שנים לאחר מעשה, בייחוד כאשר העד מודה בפה מלא שדבריו סותרים את הכתוב ונאלץ להודות שוב ושוב כי הוא רק "מנסה לחבר מהזיכרון".
הבחירה של מנדלבליט לטעון שדבריו בעל פה הם הנכונים חרף הרישום הרשמי, יוצרת שבר ראייתי של ממש עבור התביעה: היא מחזקת באופן דרמטי את טענת ההגנה כי לא התקיים כל הליך אישור מוסדר ומתועד כנדרש בחוק יסוד: הממשלה לפני 5 בינואר 2017, וכי פעולות המשטרה שקדמו לתאריך זה בוצעו בחוסר סמכות. פער בלתי מגושר זה בין התיעוד הכתוב לגרסה המאוחרת מניח נדבך קריטי לקו ההגנה, המבקש לפסול את הראיות המוקדמות בתיק אלפיים ולבסס פגם מהותי בהתנהלות גורמי האכיפה המצדיק סעד של "הגנה מן הצדק".
