אחד הסיבוכים המשמעותיים ביותר לאחר השתלת לב הוא דחיית האיבר על ידי מערכת החיסון. מחקר חדש שפורסם היום ב-Nature Cardiovascular Research חושף כי מאחורי ממצאים שנראים דומים בבדיקות המקובלות עשויים להסתתר הבדלים מולקולריים משמעותיים – כאלה שבעתיד עשויים לסייע בהתאמת הטיפול לכל מושתל. צוות חוקרים מ-Vanderbilt Health ומהמכון למחקר גנומי TGen השתמש בטכנולוגיית תעתוק מרחבי – spatial transcriptomics – המאפשרת למפות את פעילות הגנים בתוך הרקמה ברזולוציה גבוהה במיוחד.
62 מושתלי לב נבדקו
החוקרים ניתחו לאורך זמן דגימות ביופסיה מ-49 מושתלי לב מבוגרים ומ-13 ילדים. הדגימות נלקחו בזמן אירועי דחייה חריפה ולאחר טיפולים שונים שנועדו לדכא את התגובה החיסונית. התוצאות חשפו שונות מולקולרית משמעותית בין אירועי דחייה – גם כאשר בבדיקה ההיסטולוגית המקובלת הם סווגו באופן דומה. חשוב מכך, החוקרים מצאו כי כבר בדגימות שנלקחו בתחילת אירוע הדחייה ניתן היה לזהות הבדלים בפרופיל פעילות הגנים בין מטופלים שבהמשך הגיבו לטיפול לבין אלה שלא הגיבו אליו.
האם ניתן יהיה לדעת מראש מי יגיב לטיפול?
המחקר זיהה גם דפוסי ביטוי גנים הקשורים ל-Cardiac Allograft Vasculopathy – מחלה של כלי הדם בלב המושתל הנחשבת לצורה משמעותית של דחייה כרונית ועלולה לפגוע בהישרדות ארוכת הטווח של האיבר. כיום האבחון והמעקב אחר דחייה חריפה מסתמכים בין היתר על ביופסיות ובחינה היסטולוגית של הרקמה. החוקרים מציינים כי השונות שהתגלתה ברמה המולקולרית עשויה להסביר מדוע שני מטופלים בעלי דירוג דחייה דומה יכולים לפתח מהלך קליני שונה ולהגיב אחרת לטיפול. הממצאים עדיין אינם מהווים בדיקה קלינית חדשה, אך עשויים לסלול את הדרך לפיתוח סמנים ביולוגיים שיאפשרו בעתיד לזהות מוקדם יותר את אופי הדחייה, לחזות את התגובה לטיפול ולהעריך את הסיכון לדחייה כרונית.
