תארו לעצמכם שמחר בבוקר מודיע השר לביטחון לאומי כי המפכ"ל הבא של משטרת ישראל ימונה מקרב משפחת פשע ידועה. נניח ממשפחת חרירי או אבו לטיף. ההסבר הרשמי יהיה שמכיוון שהם מכירים היטב את עולם הפשע, הם גם יהיו המתאימים ביותר להילחם בו. רוב אזרחי ישראל היו מתפוצצים מצחוק. מי שלא היה צוחק, היה מתחלחל. הרי ברור לכל אדם סביר שאי אפשר למנות את מי שיצר את הבעיה להיות אחראי על פתרונה.
7+ובכן, זה פחות או יותר מה שעשתה השבוע ארצות הברית. בלי בושה ולאור הזרקורים, הוחלט בשווייץ על הקמת מנגנון חדש ל"תיאום ומניעת חיכוך" בלבנון. על הנייר מדובר בעוד גוף טכני שנועד לסייע ליציבות האזורית. בפועל, אחת המשמעויות המרכזיות של המהלך היא מתן מעמד והשפעה לאיראן ולקטר בזירה הלבנונית. לא כחשודות. לא כגורמים שיש לרסן. אלא כשותפות.
צריך לחזור על המשפט הזה פעמיים כדי להבין את גודל האבסורד. איראן, שהקימה את חיזבאללה, מימנה אותו, חימשה אותו והפכה את לבנון למאגר הטילים הגדול ביותר בעולם המכוון נגד ישראל, מקבלת מעמד במנגנון שנועד כביכול לייצב את לבנון. קטר, שהשקיעה במשך שנים מיליארדים בקידום גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים ברחבי האזור, מוצגת לפתע כחלק ממערך הפתרון.
7+אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה חומר למערכון. אבל הבעיה האמיתית איננה האירוניה. הבעיה היא שההחלטה הזאת חושפת שינוי עמוק הרבה יותר במדיניות האמריקאית. במשך שנים ישראל ניסתה לשכנע את העולם שאיראן היא מקור מרכזי לחוסר היציבות במזרח התיכון. לא רק בגלל תוכנית הגרעין שלה, אלא בשל האסטרטגיה הסדורה שלה: לבנות מיליציות, לפרק מדינות מבפנים, להשתלט על בירות ערביות ולהקיף את ישראל בטבעת אש. זו הייתה תפיסת העולם הישראלית הרשמית, ובמידה רבה גם התפיסה האמריקאית.
כעת מגיע ממשל טראמפ, כאשר סגן הנשיא ואנס מוביל קו של צמצום מעורבות אמריקאית ועיצוב מחדש של הסדר האזורי, ומעביר מסר שונה לחלוטין. לא עוד בידוד של איראן אלא שילובה. לא עוד הרחקתה ממוקדי ההשפעה אלא הכנסתה אליהם. לא עוד ראייתה כחלק מהבעיה אלא התייחסות אליה כאל שותפה אפשרית לניהול הבעיה.
7+זוהי בדיוק התופעה שההיסטוריה מכירה בשם אחר: פייסנות. היא כמעט אף פעם לא מתחילה מתוך אהדה לתוקפן. היא מתחילה מתוך עייפות. מתוך רצון לקנות שקט. מתוך תקווה שאם רק יינתן לתוקפן מקום סביב השולחן, הוא יהפוך לאחראי יותר. כך חשבו בלונדון ובפריז בשנת 1938. איש לא אהב את היטלר. איש לא רצה במלחמה. ולכן החליטו להקריב את צ'כוסלובקיה בשם היציבות האירופית. התוצאה ידועה. צ'כוסלובקיה נעלמה, והמלחמה בכל זאת הגיעה.
כך קרה לעמי מזרח אירופה שנמסרו בפועל לאזור ההשפעה הסובייטי. כך קרה שוב ושוב במקומות שבהם המערב שכנע את עצמו שאפשר להגיע להבנות עם מי שבונה את כוחו על תוקפנות.
7+כמובן, איראן של 2026 איננה גרמניה של 1938, וההשוואה איננה זהות בין המשטרים. אבל הדפוס דומה להפליא. המחשבה שאפשר להפוך גורם מהפכני וחתרני לשומר הסף של הסדר האזורי היא מחשבה שנכשלה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.
וכאן מגיע החלק המדאיג ביותר מבחינתנו. לא וושינגטון. ירושלים. מדינות פועלות לפי האינטרסים שלהן. ארצות הברית איננה מדינת חסות של ישראל. היא מעצמה שפועלת בהתאם למה שנראה לה נכון. אפשר לכעוס על ההחלטה, אפשר להתנגד לה, אבל אי אפשר להיות מופתעים מכך שאמריקה דואגת קודם כל לאמריקה.
7+השאלה היא מדוע ישראל אינה דואגת קודם כל לישראל?
מדוע לא ראינו עד כה מערכה מדינית נרחבת נגד המהלך. מדוע לא נשלחו משלחות חירום לקונגרס. מדוע לא גויסו ידידי ישראל בארצות הברית. מדוע לא נשמעה מחאה חריפה וברורה מצד הדרג המדיני.
אם איראן היא האיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל, כפי שהממשלה חוזרת ואומרת במשך שנים, כיצד ייתכן שמתן מעמד רשמי לאיראן בזירה הלבנונית אינו גורר תגובה חסרת תקדים?
7+שתיקה כזאת משדרת חולשה. חולשה מזמינה לחץ. ולחץ מזמין עוד ויתורים. כי איש לא צריך להיות תמים. אם המודל הלבנוני יתקבע, יבואו מודלים נוספים. תחילה בלבנון, אחר כך בעזה, אחר כך ביהודה ושומרון. כל פעם בשם היציבות. כל פעם בשם מניעת החיכוך. כל פעם בשם האחריות הבינלאומית. ובכל פעם קצת פחות חופש פעולה לישראל וקצת יותר לגיטימציה לאויביה.
ולכן זה הרגע לומר בצורה הברורה ביותר:
ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה של המאה ה 21.
ישראל לא תהיה הונגריה שננטשה לגורלה ב 1956.
ישראל לא קמה כדי שמעצמות רחוקות יקבעו עבורה אילו איומים עליה לקבל ואילו אויבים עליה להכיל.
7+זה היה אולי גורלם של עמים אחרים. זה לא יהיה גורלנו. הלקח הגדול של הציונות היה פשוט: היהודים לא יהיו עוד תלויים ברצונם הטוב של אחרים. לא באו"ם, לא באירופה, לא באמריקה ולא בשום מנגנון בינלאומי עם שם מפוצץ והצהרות חגיגיות.
האמריקאים רשאים לקבל כל החלטה שהם רוצים. זו המדינה שלהם ואלה האינטרסים שלהם. אבל גם לנו מותר לומר בקול ברור: לא על חשבוננו. לא על חשבון ביטחון ילדינו. לא על חשבון חיילינו. ולא על חשבון עתידה של מדינת ישראל.
7+כי בסופו של דבר, מי שישלם את המחיר על טעויות שנעשות היום בחדרי הדיונים השוויציים, לא יהיה הפקיד בשווייץ, לא הדיפלומט בוושינגטון ולא המומחה שיופיע מחר באולפן טלוויזיה. זה יהיה האזרח הישראלי. זה יהיה החייל הישראלי. אלה יהיו ילדינו. ולכן השאלה איננה רק מה החליטו השבוע בשווייץ. השאלה היא מה החליטה ישראל.
האם היא מתכוונת להילחם על האינטרסים שלה או להמשיך לשתוק ולקוות שהבעיה תיעלם מעצמה. האם היא מתכוונת לומר גם לידידתה הגדולה ביותר את מה שחייב להיאמר.
והאמת הזאת פשוטה:
איראן היא הבעיה, לא הפתרון.
מי שהקים את חיזבאללה לא יפרק את חיזבאללה.
מי שהצית את השריפה לא יכבה אותה.
ומי שממנה את שורפי השדות לכבאים, לא צריך להיות מופתע כשהאש מגיעה גם אליו.
