עימות חריף התפתח היום (שלישי) בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך המשך עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט במשפט ראש הממשלה בנימין נתניהו. סנגורו של נתניהו, עורך הדין עמית חדד, הציג בפני מנדלבליט שני מסמכים הנושאים חתימות שנראות דומות במיוחד, וטען כי חתימתו הועתקה ממסמך שנערך בנובמבר 2019 לכתב האישום המקורי שהוגש לבית המשפט בינואר 2020. מנדלבליט אישר כי החתימות דומות, אך דחה את המסקנה של הסנגור והתעקש כי הוא זוכר שחתם על כתב האישום. חילופי הדברים הובילו לעימות נוסף בין ההגנה לפרקליטות, הפעם סביב מעמדו המשפטי של המסמך המוקדם.
בפתח ישיבת החקירה הראשית הזכיר עורך הדין חדד למנדלבליט את תשובותיו מן הדיון הקודם, שבו ערך הבחנה ברורה בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן. בעוד שלגבי הגרסה המתוקנת הודה מנדלבליט שאינו זוכר אם חתם בעצמו, הרי שבנוגע לכתב האישום המקורי עמד על כך שהוא זוכר בבירור את פעולת החתימה האישית.
החתימה שהועתקה והחורים בתיק 4000: היום ה-9 לעדות מנדלבליט
עורך הדין חדד ביקש לערער את ביטחונו בזיכרון זה והטיח בו: "על כתב האישום המקורי גם לא חתמת". מנדלבליט השיב ללא היסוס: "אני זוכר שכן". כאשר חדד חזר על טענתו פעם נוספת, התעקש היועץ המשפטי לשעבר בתוקף: "אני זוכר שחתמתי. זו תשובתי. בשלב זה החל הסנגור להציג על גבי מסכי הענק באולם את המסמכים הרלוונטיים, וביקש להוכיח כי החתימה המוטבעת על כתב האישום שהוגש לבית המשפט אינה יצירה חדשה, אלא העתק מדויק של חתימה שנלקחה ממסמך מוקדם יותר.
עורך הדין חדד הציג תחילה מסמך רשמי מנובמבר 2019, אשר הופק ונערך במסגרת ההליכים המקדימים לקראת הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה והעברתו לידי יו"ר הכנסת לצורך דיון בבקשת החסינות. הסנגור הפנה את תשומת לב הנוכחים לכך שבמסמך זה טרם הופיע שמו של בית המשפט שאליו עתיד כתב האישום להיות מוגש, וכי צוין בו במפורש שרשימת עדי התביעה תוגש בנפרד בשלב מאוחר יותר.
החקירות, החתימה והתמליל המפתיע: יום העדות הסוער של מנדלבליט
לאחר מכן הציג חדד את כתב האישום המקורי שהוגש רשמית לבית המשפט המחוזי בירושלים בינואר 2020. הסנגור התמקד בפרטים הגרפיים של החתימות בשני המסמכים, הצביע על מאפיינים דומים באופן כתיבת האותיות וצורת הקשת המאפיינת את חתימתו של מנדלבליט, וטען למעשה ברור של העתקה: "לקחו את החתימה הזו, העתיקו והדביקו אותה".
הסנגור הדגיש כי לשיטתו אין מדובר בסוגיה טכנית שולית, אלא בשאלה מהותית הנוגעת למהימנות זיכרונו של מנדלבליט, שהעיד קודם לכן כי הוא זוכר את אקט החתימה האישית על כתב האישום המקורי. מנדלבליט: "החתימות נראות מאוד דומות, אבל למה שאחתום על טיוטה?". המסמכים הונחו להשוואה זה לצד זה, ומנדלבליט התבקש להתבונן בהם ולהכריע: "החתימות נראות מאוד דומות". בהמשך הוסיף: "זה נראה אותו דבר".
הפנים האדימו, היד נשלחה לסנטר: שפת הגוף של מנדלבליט בעדות
חדד ניסה לגזור מכך את המסקנה המתבקשת שחתימתו של מנדלבליט לא הושמה פיזית על כתב האישום שהגיע לבית המשפט המחוזי, אלא הועברה ממסמך הכנסת המוקדם. אולם מנדלבליט סירב לקבל את המסקנה והקשה על הסנגור: "למה שאחתום על טיוטה?". העד המשיך וביסס את עמדתו מתוך תחושת בטחונו האישית: "אני אומר לך מהזיכרון שלי, מה שאני זוכר, אני חותם. לא הייתי חותם על טיוטה, אין שום סיכוי. למה שאחתום על טיוטה? זה לא הגיוני".
כאשר חדד שב והטיח בו כי החתימה הועתקה, השיב מנדלבליט כי יש לבדוק ולבחון את פשר הופעת החתימה הזו במסמכים:"צריך להבין מה זה החתימה הזו". הוא הוסיף והדגיש כי כל מהלך הגשת כתב האישום נעשה מתוך ידיעה, פיקוח ואישור מפורש מצידו: "ההליך הזה, עקבתי אחריו. לא שלא ידעתי על כתב אישום למחוזי ירושלים". למרות ניסיונותיו העיקשים של חדד לערער את גרסתו באמצעות עימות חזותי עם המסמכים, מנדלבליט עמד על שלו: "אני אומר לך מה אני זוכר. אני זוכר שחתמתי. הזיכרון שלי לא משתנה אחרי מה שאמרת".
"מוזר": מנדלבליט הופתע לגלות שמסמך הנושא את שמו אינו חתום
המחלוקת באולם גלשה במהירות הרבה מעבר לדמיון החזותי שבין החתימות, והתמקדה במעמדו המשפטי של המסמך שהועבר לכנסת בחודש נובמבר 2019. עורך הדין חדד טען כי המסמך היווה טיוטה משפטית בלבד, כיוון שלא עמד בכל דרישות סעיף שמונים וחמש לחוק סדר הדין הפלילי, שכן חסרו בו שני פרטים מרכזיים: שמו המפורש של בית המשפט שאליו יוגש כתב האישום, ורשימת עדי התביעה המלאה.
הסנגור הציג מסמך מאוחר יותר מתחילת חודש דצמבר 2019, שבו שולבו לראשונה אותם פרטים חסרים. לטענת ההגנה, רק עם השלמת מסמך זה ניתן היה לקדם כחוק את הליך הסרת החסינות בכנסת, ולכן המסמך המוקדם אינו יכול להיחשב ככתב אישום סופי ומושלם שהוגש כדין. המשמעות, לשיטת ההגנה, היא שמנדלבליט חתם לכל היותר על מסמך מוקדם שכלל לא הגיע לבית המשפט המחוזי, בעוד החתימה שהופיעה בהמשך על כתב האישום המקורי הועתקה אליו מלאכותית.
מנגד, מנדלבליט הסביר כי המסמך המוקדם נועד מעיקרו להליך ספציפי – להימסר לידיו של יו"ר הכנסת כדי לאפשר את פתיחת הליך החסינות של ראש הממשלה כנדרש בדין: "זה מה שהוגש ליו"ר הכנסת". כאשר חדד ציין כי מסמך זה אינו כתב האישום הסופי שהוצג לבית המשפט המחוזי, השיב העד בפשטות: "ברור". עם זאת, הוא דחה מכל וכל את הטענה לפיה מדובר ב"טיוטה" פסולה שאסור היה לו לחתום עליה.
התובעת מטעם הפרקליטות, עורכת הדין יהודית תירוש, קמה להתנגד בחריפות לאופן שבו הציג עורך הדין חדד את הדברים בפני בית המשפט והעד. תירוש טענה כי המסמך מנובמבר 2019 הונח על שולחנו של יו"ר הכנסת בדיוק על פי המסלול הקבוע בחוק, וכי אין שחר להגדרתו כ"טיוטה" בלבד מבלי לפרוס את ההקשר המשפטי המלא והמחייב שלו. היא הסבירה כי לאחר שלב הכנסת צורפו למסמך הנתונים הנדרשים, ובראשם רשימת העדים, לצורך הגשתו המלאה לבית המשפט.
התובעת הבהירה כי השימוש בחתימות מועתקות או משוכפלות במסמכים מנהליים ומשפטיים הינו פרקטיקה רווחת ומקובלת בשגרת העבודה של רשויות האכיפה, ואין בה כדי להעיד כלל על היעדר אישור או הסכמה מצד בעל התפקיד ששמו מתנוסס על המסמך: "זו הצגה מאוד מטעה".
תירוש הוסיפה והפנתה את בית המשפט למכתב רשמי ששלח מנדלבליט בעצמו ליו"ר הכנסת, שבו התייחס באופן מפורש למסמך שהועבר כאל כתב אישום לכל דבר ועניין, שהוגש בהתאם להוראות החוק. עורך הדין חדד דחף מנגד וטען כי עצם מתן האישור העקרוני למסמך אינו מייתר את השאלה האם מנדלבליט חתם אישית על כתב האישום שהגיע בסופו של דבר לשופטים.
העימות הדיוני בין הצדדים נמשך ביתר שאת גם לאחר שחודש הדיון והעד הוחזר אל אולם הבית. ראש ההרכב, השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, פנתה לעורך הדין חדד והבהירה לו כי העד כבר סיפק תשובה ברורה וחד־משמעית לשאלה המרכזית: "הוא אמר שהוא זוכר שחתם".
השופט משה בר-עם הצטרף לדברים וביקש מן הסנגור להתקדם הלאה, לאחר ששב והעלה את אותה שאלה פעמים רבות ללא מענה חדש. כאשר מנדלבליט שב אל דוכן העדים, הוצגו בפניו החתימות פעם נוספת. הוא אישר פעם נוספת שהן חזותית דומות להפליא, אך חזר ועמד בתוקף על זיכרונו ועל כך שכתב האישום הוגש וגובש על דעתו ובאישורו המלא.
הגילוי המרכזי שעליו מבקשת ההגנה להישען הוא הפער התהומי שבין זיכרונו של מנדלבליט לבין המציאות הגרפית המשתקפת מהמסמכים. בעוד שסנגוריו של נתניהו מנסים להוכיח כי העד טעה או בדה מליבו פעולת חתימה פיזית שמעולם לא התרחשה על כתב האישום המקורי, מנדלבליט מתעקש על זיכרונו האישי ומבהיר כי ליווה את ההליך מקרוב.
מנגד, עמדת הפרקליטות גורסת כי שאלת ההעתקה הטכנית של החתימה היא שולית וחסרת נפקות משפטית, שכן אין בה כדי לסתור את העובדה שכתב האישום הוגש בידיעתו, באישורו המלא ובסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה.
הכרעת שופטי ההרכב בסוגיה זו תצטרך לגשר בין שתי השאלות הנפרדות שהוצגו באולם: האם מנדלבליט אכן אחז בעט וחתם פיזית על המסמך שהוגש לבית המשפט, והאם כתב האישום הוגש כחוק באישורו המפורש. משמעות הכרעה זו תישקל במסגרת פסק הדין הסופי.
