שאלה משמעותית ועקרונית על אחד המרכיבים המרכזיים בתיק 4000 עלתה היום (שני) בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך עדותו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. השופט משה בר-עם פנה ישירות לעד וביקש לברר כיצד ניתן לבחון את טענת התביעה בדבר "היענות חריגה" באתר וואלה מבלי לבדוק ולהשוות את היחס התקשורתי שניתן לפוליטיקאים אחרים.
מנדלבליט השיב מעל הדוכן כי השוואה כזו אינה בהכרח רלוונטית לחשד הפלילי שנחקר, משום שבמרכזו עמדה גם התמורה הרגולטורית שלכאורה ניתנה לבעל השליטה שאול אלוביץ'. חילופי הדברים התפתחו לאחר שסנגורו של ראש הממשלה, עורך הדין עמית חדד, ביקש להוכיח כי המונח "היענות חריגה" לא נכלל באישורי החקירה המקוריים שניתנו כחוק.
"אהבת?" – "מעדיף שיטות אחרות": העקיצות בין חדד למנדלבליט
במהלך החקירה הראשית מטעם צוות ההגנה הסביר מנדלבליט כי החשד בתיק ארבעת אלפים עסק ביכולת המעשית להשפיע על תכני הסיקור באתר וואלה בהתאם לצרכיו הפוליטיים והאישיים של ראש הממשלה. לדבריו, השפעה כזו יכולה הייתה לבוא לידי ביטוי בהסרת כתבות ביקורתיות שעלולות היו להסב נזק לנתניהו או לבני משפחתו, בשינוי ניסוחים של פרסומים שונים ובפעולות עריכה נוספות שנועדו להיטיב עם הסיקור.
בשלב זה התערב השופט משה בר-עם וביקש להבין כיצד מעשים אלו מתיישבים עם הגדרת העבירה: "מה זה היענות חריגה אם אישרת?". מנדלבליט הסביר בתשובתו כי מדובר במקרים שבהם גורמי ניהול ועריכה באתר וואלה פעלו באופן מיוחד כדי למנוע פגיעה תקשורתית בנתניהו, בין היתר בעקבות פניות ישירות הנוגעות לתכנים שכבר פורסמו או לכאלו שעמדו לעלות לאוויר.
"אתה צודק חדד, נזכרתי": הגילוי של מנדלבליט על תיק 4,000
בהמשך דבריו ציין היועץ לשעבר כי נקודת המוצא העובדתית שלו הייתה שאתר וואלה היה כלי תקשורת בעל קו עוין לנתניהו, וכי חלק מן הפעולות שנבדקו נועדו לרכך ולמתן את הסיקור השלילי. השופט בר-עם ביקש לוודא את הדברים ושאל: "נקודת מוצא יש עוינות?". ומנדלבליט השיב במפורש: "כן, זו המציאות".
לאחר מכן הציג השופט בר-עם את שאלת היסוד העקרונית: האם ניתן לחקור "היענות חריגה" כחשד פלילי מבלי לבדוק כלל מה קיבלו נבחרי ציבור וגורמים אחרים מבחינת אופי הסיקור באותו אתר?
חדד למנדלבליט: "אם אראה לך מה הסתירו ממך – תתפוצץ"
בתשובתו להרכב השופטים הסביר מנדלבליט כי אין לבודד את שאלת הסיקור התקשורתי ולבחון אותה במנותק מן ההקשר הרחב של החשד הפלילי הכולל. לשיטתו המשפטית, גם אם יתברר כי פוליטיקאים אחרים נהנו מיחס תקשורתי חיובי או דומה, עדיין נותרת בעינה המשמעות הפלילית לשאלה האם נתניהו קיבל את אותה השפעה על הסיקור כחלק ממערכת יחסים הדדית שכללה, על פי החשד, מתן טובות הנאה והחלטות רגולטוריות מיטיבות.
מנדלבליט הדגיש כי החקירה לא התמקדה אך ורק בעצם השאלה האם פורסמו כתבות אוהדות, אלא בחנה את הסיבה ואת המניע שבגינם בוצעו פעולות הסיקור, ואת הזיקה האפשרית שלהן להכרעות שלטוניות.
עורך הדין חדד הקשה על הבחנה זו ותקף אותה, בטענה שאם כלל הפוליטיקאים בישראל זכו ליחס דומה ממערכת האתר, הרי שמבחינה לוגית ומשפטית לא ניתן להגדיר את היחס שניתן לנתניהו כחריג. חדד ביקש לברר מול מנדלבליט האם העניק בשעתו אישור לחוקרי המשטרה לבדוק כיצד סיקר אתר וואלה פוליטיקאים אחרים, והאם בדיקה השוואתית כזו היוותה חלק מן התשתית העובדתית שעליה נשען אישורו לפתיחה בחקירה.
בהמשך הדיון הציג חדד לעד שאלה חזיתית: אילו היה מתברר בזמן אמת כי כל הפוליטיקאים זוכים מאתר וואלה ליחס שווה ומקביל לזה שקיבל נתניהו, האם גם אז היה מנדלבליט מאשר לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה? מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מיסוי וכלכלה, עורכת הדין יהודית תירוש, מיהרה להתנגד לשאלה בטענה שמדובר בהנחה היפותטית לחלוטין שאינה נוגעת לאישורי החקירה שניתנו בפועל. השופטים דחו את ההתנגדות ואפשרו לעד להתייחס לדברים.
מנדלבליט הבהיר כי ייתכן בהחלט שהיה מאשר את החקירה גם במצב דברים כזה: "התשובה יכול להיות שהייתי נותן אישור". הוא הסביר כי ההחלטה תלויה במכלול ההנחות העובדתיות ובחשד למתן תמורה שלטונית. כדי להמחיש את גישתו תיאר היועץ לשעבר שני מקרים נפרדים: מצד אחד, פוליטיקאי הזוכה לסיקור חיובי ואוהד כחלק מקשר עיתונאי שגרתי המושתת על מסירת מידע חדשותי; ומנגד, איש ציבור שלכאורה מעניק החלטות רגולטוריות יקרות ערך ובמקביל זוכה להשפעה עמוקה על תכני הסיקור. לטענת מנדלבליט, גם אם התוצאה התקשורתית החיצונית נראית זהה, ההקשר השלטוני שבו היא ניתנת עשוי לשאת אופי פלילי מובהק.
עורך הדין חדד טען כי תשובותיו של מנדלבליט ממחישות היטב את הכשל המובנה בהגדרת טובת ההנאה בתיק ארבעת אלפים. לדברי הסנגור, אם החשד המקורי שנבדק התמקד בשליטה בנרטיב של כלי התקשורת, בעוד שכתב האישום הסופי נשען על המונח המאוחר "היענות חריגה", הרי שחובה היה לבחון האם מדובר באותו החשד והאם ניתן לכך אישור חוקי מראש. חדד הציג את היעדרה המוחלט של בדיקה השוואתית מול פוליטיקאים אחרים כראיה לכך שהמשטרה והפרקליטות מעולם לא בדקו בזמן אמת האם היחס לנתניהו היה אכן יוצא דופן.
עורכת הדין תירוש שבה וטענה מנגד כי קו השאלות חורג מן המסגרת שהתווה בית המשפט לעדות מנדלבליט, והדגישה כי העד זומן אך ורק כדי למסור עובדות על האישורים שהעניק, ולא כדי לעסוק בפרשנות של כתב האישום או בהערכת משקלן של הראיות. השופט בר־עם הבהיר לצוותים כי ההגנה תוכל לפרוס את מסקנותיה המשפטיות מעדות מנדלבליט בשלבים המאוחרים של ההליך.
כאמור, כתב האישום המתוקן בתיק 4000 מייחס לראש הממשלה בנימין נתניהו עבירת לקיחת שוחד, בטענה שקיבל טובת הנאה בדמות היענות חריגה לדרישות סיקור באתר וואלה, כחלק ממערכת יחסים מושחתת של "תן וקח" עם שאול אלוביץ', בעל השליטה לשעבר בקבוצת בזק ובאתר.
לטענת התביעה, אותה היענות חריגה נקשרה במישרין לפעולות שלטוניות ואישורים רגולטוריים שהעניק נתניהו, בכובעו כשר התקשורת, לטובת עסקיו הכלכליים של אלוביץ'. נתניהו כופר מכל וכל באישומים נגדו וטוען כי הסיקור בוואלה היה עוין באופן עקבי, וכי פניות הדוברים היו שגרתיות לחלוטין ומקובלות מול כל כלי תקשורת.
שאלתו הישירה של השופט בר-עם חודרת אל לב המחלוקת המשפטית והציבורית בתיק 4000: כיצד מגדירים התנהגות כ"חריגה" מבלי להעמידה מול קבוצת ביקורת ומול התנהלותם של פוליטיקאים אחרים. עמדת ההגנה, שלפיה אי-ביצוע בדיקה השוואתית שומט את התשתית הראייתית לטענת החריגות, מקבלת חיזוק משמעותי מן הקושי של מנדלבליט להצביע על אמת מידה ברורה שנבדקה בחקירה.
מנגד, עמדת מנדלבליט והתביעה, המבקשת לראות בסיקור חלק מעסקת שוחד רחבה הכוללת תמורה רגולטורית גם ללא תלות בחריגותו ביחס לאחרים, מעמידה למבחן תקדימי את דיני השוחד בישראל. הכרעת שופטי ההרכב בשאלה זו תהיה מכרעת לקביעה האם יחסי סיקור ושלטון יכולים להוות עבירה פלילית, ועשויה לחרוץ את גורל האישום המרכזי במשפטו של ראש הממשלה.
