אמירה חריגה של השופט משה בר-עם נרשמה היום (שני) בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך החקירה הנגדית של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט, במשפט ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאחר שעו"ד עמית חדד העלה טענות בדבר לחצים שהופעלו על מנדלבליט לפני ההחלטה לחקור את נתניהו באזהרה בתיק 2000, העיר השופט כי לחץ בלתי פוסק על יועץ משפטי שאינו מאשר חקירה עלול להיות בעייתי.
העימות באולם החל כאשר עורך הדין חדד ביקש לברר מה התחדש בין החודשים הארוכים שבהם התלבט מנדלבליט האם קיימת הצדקה לפתוח בחקירת נתניהו בתיק אלפיים, לבין 5 בינואר 2017 – המועד המדויק שבו תועד לראשונה האישור לפתוח בחקירה תחת אזהרה.
פניו האדימו, השפיל מבט וחיבק את גופו: שפת הגוף של מנדלבליט
חדד טען בתוקף כי הקלטות השיחות שבין נתניהו לבין מוציא לאור עיתון ידיעות אחרונות, ארנון נוני מוזס, היו מונחות בידי רשויות החקירה במשך חודשים, וכי ההחלטה לחקור את ראש הממשלה באזהרה הבשילה בפועל אך ורק בעקבות הדלפות מגמתיות, פרסומים בתקשורת והתגברות מחאות הרחוב והלחץ הציבורי.
לביסוס קו טיעון זה, הציג חדד כתבה שפרסם העיתונאי גידי וייץ בראשית חודש ינואר 2017, שעסקה בפרשות הנוגעות לראש הממשלה. הסנגור עמד על כך שהפרסומים העיתונאיים והפגנות המחאה היוו חלק ממערך לחצים מתוזמר שנועד לכופף את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.
מנדלבליט אישר: ההדלפות נועדו להפעלת לחץ לחקור את נתניהו
נציג התביעה הביע התנגדות נחרצת לניסיונו של חדד לחקור את מנדלבליט על מניעיו ועל המניפה הכוללת של השיקולים שהובילו להכרעתו. נציג התביעה טען כי צוות ההגנה מנסה לייחס ליועץ המשפטי לשעבר שיקולים זרים ובלתי ענייניים, מבלי שהניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית מוצקת המבססת טענה שכזו.
השופט משה בר-עם פנה לחדד והבהיר לו את גבולות הדיון, בציינו כי בית המשפט התיר לברר את מועד מתן האישור המדויק ואת עצם קיומו הפורמלי, אך לא בהכרח להעמיק בנבכי השיקולים הפנימיים שהובילו להחלטה: "אני יודע לאן אדוני חותר, זה בעייתי." חדד השיב מיד והדגיש כי חובתו של קו ההגנה היא לחשוף התנהלות פסולה ובעייתית שהתרחשה מאחורי הקלעים סביב ההחלטה לפתוח בחקירה פלילית. בשלב זה השמיע השופט בר-עם את אמירתו העקרונית: "אם היועץ נניח לא מאשר, ויש לחץ בלתי פוסק זו בעיה".
השופט דרש לדעת מתי אושרה החקירה – מנדלבליט נותר ללא מענה
נציג התביעה מחה נמרצות על עצם הטענה ששיקול זר הוא שהניע את ההחלטה לחקור את ראש הממשלה באזהרה, ושב והדגיש כי לא הונחו בפני בית המשפט כל ראיות ישירות הקושרות בין הכתבות בעיתונות לבין הכרעתו המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה.
השופט בר-עם הדגיש כי הטענה שהעלה חדד חריגה ביותר ברמת חומרתה. במקביל, השופט עודד שחם התייחס לצורך הדיוני המהותי לשמור על איזון ראוי בין בירור המסכת העובדתית לבין שמירה על גבולותיה הלגיטימיים של החקירה הנגדית. בסיומו של הדיון החליטו השופטים לקבל את התנגדות התביעה ולהגביל את המשך השאלות בקו זה.
כאשר שב מנדלבליט לדוכן העדים לאחר סיום הדיון המשפטי, שב חדד והפנה אליו שאלות בנוגע לאותם פרסומים עיתונאיים, שלטענת ההגנה חשפו מידע מוכמן מתוך חקירה שנשמרה בסודיות מוחלטת. מנדלבליט אישר על דוכן העדים כי להערכתו אכן היו הדלפות מתוך מערכת האכיפה, ואישר כי מטרתן המובהקת הייתה להפעיל עליו לחץ ישיר לחקור את נתניהו. עם זאת, העד סירב לאשר כי הלחצים שהופעלו עליו הובילו אותו לקבל החלטה שונה מזו שאליה היה מגיע אך ורק על בסיס ניתוח חומר הראיות המשפטי, ועמד על כך שההכרעה נותרה עצמאית לחלוטין.
הדיון סביב לחצי התקשורת מתחבר לרצף ההתפתחויות הדרמטיות בימי עדותו האחרונים של מנדלבליט. מוקדם יותר היום נאלץ מנדלבליט להודות בפני השופט בר-עם כי לא קיים כל אישור מתועד – לא בכתב ולא בעל פה – לחקירת נתניהו באזהרה בתיק אלפיים לפני 5 בינואר 2017, וזאת אף שההקלטות היו בידי המשטרה חודשים קודם לכן.
במקביל, הודה מנדלבליט כי נוסח האזהרה שהוטח בנתניהו בחקירה זו לא התאים לחשדות בתיק אלפיים, ואישר בפה מלא כי הדלפות התקשורת נועדו להפעיל עליו לחץ. רצף הזמנים שהציגה ההגנה – פרסום הכתבה בדה מרקר ב-1 בינואר, חקירת מוזס ב-4 בינואר והחלטת היועץ לחקור את נתניהו ב-5 בינואר – שימש רקע ישיר להתערבות השופט בר-עם.
לאמירתו של השופט בר-עם שלפיה "אם יש לחץ בלתי פוסק – זו בעיה", יחד עם אישור קיומן של ההדלפות, ישנה משמעות משפטית כבדת משקל: הערת השופט נוגעת בחובת הרשות המבצעת לקבל החלטות על בסיס תשתית ראייתית טהורה. אם מתברר כי החלטה דרמטית לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן התקבלה בצילו של לחץ ציבורי מתמשך והדלפות בלתי פוסקות, נפגעת עקרון היסוד של עצמאות שיקול הדעת המנהלי והפלילי.
עצם הנכונות השיפוטית להכיר בכך שלחץ בלתי פוסק יוצר בעיה מוסדית מעניקה משקל ראייתי לטענת ההגנה כי ההחלטה מ־5 בינואר לא נבעה מראיה חדשה אלא מכניעה לאקלים הציבורי ולחשש מביקורת תקשורתית.
שילוב הממצאים – הדלפות אסורות מחקירה סמויה, לחץ חיצוני בלתי פוסק, היעדר אישור חקירה מתועד מראש ושימוש באזהרה לקויה – מחזק את התשתית הנדרשת לטענת "הגנה מן הצדק" לפי חוק סדר הדין הפלילי. פגמים אלו מצטברים לכדי פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ועשויים להוות עילה מרכזית לדרישת ההגנה לפסילת קטעי החקירה המוקדמים ואף להקלה מהותית בכתב האישום עד כדי ביטולו.
