הפעולה האוטומטית והיומיומית ביותר בחדר השירותים עשויה לחולל תגובת שרשרת סביבתית שאיננו מבחינים בה בעין בלתי מזוינת. סקירה מדעית מקיפה שפורסמה בכתב העת "Science of the Total Environment" מעלה כי הורדת מי האסלה מייצרת מערבולת עוצמתית הפולטת לחלל החדר ענן של טיפות מיקרוסקופיות. טיפות אלו מסוגלות לנסוק ישירות לגובה הפנים של אדם מבוגר ולשאת עמן חיידקים ונגיפים. אף שעדיין אין הוכחה חותכת להיקף ההדבקה בפועל באוכלוסייה בריאה, החוקרים מתריעים מפני נתיב חשיפה נשימתי שרבים נוטים להתעלם ממנו.
גם אסלה שמבריקה מניקיון מכילה באופן טבעי מגוון רחב של מיקרואורגניזמים, שחלקם עלולים לחולל זיהומים ומחלות. בעוד שהציבור מודע היטב לחשיבות שטיפת הידיים למניעת מעבר חיידקים במגע, המחקר הנוכחי ממחיש כי זיהום ביולוגי אינו עובר רק דרך האצבעות.
בעת משיכת ידית ההדחה, זרם המים החזק מייצר מערבולות פנימיות מהירות. התנועה האגרסיבית הזו קורעת את המים ומתיזה לאוויר טיפות זעירות בצורת תרסיס. לפי ממצאי מחקרים קודמים, הטיפות הללו יכולות להתרומם במהירות לגובה הנשימה של אדם עומד ולשהות באוויר החדר כ-20 שניות. המשמעות ברורה: גורמים ביולוגיים שהיו בתוך האסלה עלולים להישאף ישירות למערכת הנשימה או לנחות על משטחים סמוכים – החל בידיות, דרך מתקני הנייר ועד למברשות השיניים.
החוקרת לירה אדיאני מאוניברסיטת פלינדרס באוסטרליה, שהובילה את עבודת הסקירה, הסבירה: "הדחת האסלה יוצרת מערבולות שמשחררות חלקיקים זעירים לאוויר. העובדה שהם אותרו בחלק מהבדיקות בדיוק בגובה הנשימה מצביעה על מסלול ממשי לחשיפה דרך שאיפה".
כדי למפות את התופעה באופן שיטתי, צוות החוקרים האוסטרלי ניתח 22 מחקרים שונים שעסקו בפיזור חלקיקים בעת שטיפת שירותים. אף שהממצאים הראו שונות בין הניסויים – עקב שימוש במבני אסלות שונים, עוצמות זרימה משתנות, תנאי אוורור שונים ושיטות מדידה מגוונות – כולל שימוש בחלקיקים זוהרים בחלק מהמקרים – המגמה הכללית הייתה עקבית וחד-משמעית: ככל שריכוז המיקרואורגניזמים באסלה גבוה יותר, כך כמות החלקיקים הביולוגיים המשתחררים לאוויר גדלה.
בנוסף נמצא קשר ישיר לעוצמת המים: שימוש בנפח מים גדול ובהדחה אגרסיבית יוצר יותר טיפות מרחפות. לפיכך, אסלות חסכוניות המבוססות על שטיפה בנפח מים נמוך עשויות לצמצם חלקית את היקף הפיזור.
שאלת המפתח שמעסיקה רבים היא האם סגירת מכסה האסלה לפני ההדחה פותרת את הבעיה. הסקירה הנוכחית לא מצאה קשר חד וחלק בין מצב המכסה לכמות החלקיקים הכוללת באוויר, אך היא מחדדת את השינוי בנתיב הפיזור.
כאשר המכסה נותר פתוח, עמוד הרסס מתרומם ישירות מעלה, היישר לעבר פניו של המשתמש. כשהמכסה סגור, הטיפות אינן נעלמות – חלקן נמלט החוצה בעוצמה דרך חריצי המרווח שבין המושב לשולי המכסה, אך הן מנותבות לצדדים ולמטה במקום לנסוק אנכית. לכן, עמדת המדענים היא להמשיך ולהקפיד על סגירת המכסה כצעד של מזעור סיכונים, גם אם אינו מספק איטום מוחלט.
באשר לסיכון הבריאותי, החוקרים מרגיעים כי עבור אנשים בריאים אין עדות לכך שכל כניסה לשירותים מובילה למחלה. האיום האמיתי מתמקד בבתי חולים, במרפאות ובמוסדות סיעודיים, שבהם שוהים מטופלים בעלי מערכת חיסון מדוכאת או רגישות גבוהה לזיהומים צולבים.
פרופ' הרייט ויילי, שותפה למחקר ומומחית למיקרוביולוגיה סביבתית, הדגישה את הצורך הדחוף בתכנון הנדסי מתקדם של אסלות ומערכות אוורור ייעודיות שיבלמו את פליטת הרסס בסביבות רפואיות רגישות. עד שיוטמעו פתרונות כאלה, ההמלצה הגורפת מתמקדת בשני הרגלים פשוטים: הקפדה על חיטוי שוטף של האסלה והמשטחים סביבה לצמצום עומס החיידקים, וסגירה שיטתית של המכסה לפני כל לחיצה על מתקן ההדחה.
