מחקר חדש של אוניברסיטת קיימברידג', שפורסם בכתב העת "Nature Metabolism", מציע הסבר לתעלומה בתחום תרופות ההרזיה: כיצד ייתכן שתרופה אחת מפעילה מנגנון מסוים ותרופה אחרת דווקא חוסמת אותו – ובכל זאת שתיהן יכולות לעזור לרדת במשקל. במחקר שנערך בעכברים התברר שהסיבה פשוטה יחסית: כל אחת מהפעולות משפיעה על אזור אחר במוח ועל הדרך שבה הגוף שולט ברעב ובשובע.
בשנים האחרונות פותחו תרופות שמסייעות לאנשים לרדת במשקל באמצעות השפעה על מנגנונים שאחראים, בין היתר, על התיאבון. חלק מהתרופות משפיעות על קולטן בשם GLP-1, ואחרות פועלות גם על קולטן נוסף שנקרא GIPR.
קולטן הוא למעשה מעין "מתג" שנמצא על תאים ומקבל מסרים מהגוף. כאשר חומר מסוים נקשר אליו, הוא יכול לגרום לתא להגיב. אלא שבמקרה של GIPR התעוררה שאלה מסקרנת. יש תרופות שמנסות להפעיל את הקולטן הזה, ואחרות עושות בדיוק את ההפך – חוסמות אותו. למרות זאת, שתי השיטות יכולות לתרום לירידה במשקל.
חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' ניסו להבין כיצד שתי פעולות מנוגדות יכולות להוביל לתוצאה דומה. לשם כך הם ערכו ניסויים בעכברים ובדקו מה קורה כאשר הקולטן מופעל או נחסם באזורים שונים במוח. הם עקבו בין היתר אחר כמות המזון שהעכברים אכלו, משקל הגוף, כמות השומן ורמות הסוכר.
התוצאות הראו שהמיקום במוח הוא המפתח להבנת התעלומה. כאשר החוקרים הפעילו את GIPR באזור בגזע המוח, התיאבון של העכברים ירד. הם אכלו פחות וכתוצאה מכך ירדו במשקל. לעומת זאת, חסימת אותו קולטן באזור אחר במוח – ההיפותלמוס – פעלה בדרך שונה. ההיפותלמוס הוא אזור שמעורב בשליטה על רעב, שובע ומשקל הגוף.
החוקרים מתארים את פעילות הקולטן באזור הזה כמעין "בלם" על תחושת השובע. כאשר חוסמים אותו, למעשה משחררים את הבלם – וכך האותות שאומרים למוח שהגוף שבע יכולים להשפיע בצורה חזקה יותר. כלומר, אין כאן באמת סתירה: הפעלת הקולטן במקום אחד במוח וחסימתו במקום אחר מפעילות מסלולים שונים – אבל שתיהן יכולות בסופו של דבר להוביל לפחות אכילה ולירידה במשקל.
החוקרים מצאו גם שחסימת GIPR עשויה לחזק את השפעתן של תרופות אחרות לירידה במשקל. הממצא מעלה אפשרות שבעתיד ניתן יהיה לשלב כמה מנגנונים כדי להגיע להשפעה גדולה יותר. ד"ר ג'ו לואיס, המחבר הראשון של המחקר, הסביר: "הבנת המעגלים במוח שמגיבים לתרופות האלה – וכיצד הם עושים זאת – יכולה לעזור לנו לתכנן תרופות טובות יותר שיובילו לירידה גדולה יותר במשקל עם פחות תופעות לוואי, ושיוכלו לפעול בשילוב עם תרופות אחרות נגד השמנה ולהשיג השפעה גדולה אף יותר".
לדבריו, "העבודה שלנו גם מחזקת את הרעיון שהמוח נמצא במרכז הטיפול בהשמנה. תרופות נגד השמנה אינן פועלות רק על מערכת העיכול או הלבלב. במקום זאת, יש להן השפעות חשובות על מעגלים מסוימים ומזוהים במוח שמווסתים תיאבון וצריכת מזון". חשוב להדגיש שהמחקר נערך בעכברים, ולכן הממצאים עדיין אינם מוכיחים שאותו מנגנון פועל בדיוק באותה צורה בבני אדם.
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בטיפול התרופתי בהשמנה. תרופות כמו Wegovy ואוזמפיק פועלות על קולטן GLP-1, ובכך יכולות להפחית את צריכת המזון ולסייע בירידה במשקל. תרופות אחרות פועלות על יותר ממנגנון אחד. Mounjaro ו-Zepbound, למשל, מפעילות גם את GLP-1 וגם את GIPR.
אבל כאן נוצרה התעלומה: טיפול אחר שנמצא בפיתוח, MariTide, עושה משהו שנראה הפוך – לצד הפעלת GLP-1 הוא דווקא חוסם את GIPR. גם הגישה הזאת נמצאה כבעלת פוטנציאל לירידה במשקל. המחקר החדש מציע הסבר לכך: לא מספיק לדעת אם מפעילים או חוסמים את הקולטן – צריך להבין גם היכן במוח מתרחשת הפעולה.
המשמעות אינה שהתגלתה כעת תרופת הרזיה חדשה, אלא שהחוקרים קיבלו תמונה ברורה יותר של הדרך שבה טיפולים שונים משפיעים על התיאבון. בעתיד, הידע הזה עשוי לסייע בפיתוח תרופות שמשלבות כמה מסלולים בצורה מדויקת יותר, במטרה להשיג ירידה משמעותית יותר במשקל ולצמצם תופעות לוואי.
