השבוע פתחה המשטרה בחקירה נגד עיסא גרייב, בוגר בצלאל המרצה באקדמיה, בעקבות חשיפתה של אורנית פורן סוויסה בערוץ 14. גרייב מכנה את צה"ל "כוחות הכיבוש הישראליים" ומציג מקומות בישראל כחלק מ"פלשתין". בצילומי מסך שנחשפו נראה חשבון הנושא את שמו מסמן לייק לתכנים קיצוניים, בהם פוסט המברך על מתקפת הטילים האיראנית על ישראל באוקטובר 2024, פוסט הקובע כי "אין פתרון, אלא מהפכה מזוינת עד לניצחון", ופוסט המתאר את קריית שמונה כ"התנחלות ציונית" ב"פלשתין הכבושה" לאחר ירי רקטות של "ההתנגדות הלבנונית".
גרייב אינו מקרה ראשון בתולדות בצלאל. בעשור האחרון היו במוסד שערוריות פוליטיות. ב-2016 הוצגה באקדמיה עבודה שבה נראה בנימין נתניהו לצד חבל תלייה. ב-2018 התפרסם באתר האקדמיה קול קורא שתיאר את המפעל הציוני כמי שחולל "קטסטרופה (נכבה)" לפלשתינים. ב-2022 הקימו סטודנטים תא שמטרתו "להחזיר את הציונות לאקדמיה לאמנות:. האבסורד מושלם, להחזיר את הציונות למוסד שהקמתו אושרה בידי הקונגרס הציוני.
חקירה נפתחה נגד המרצה מבצלאל שהאשים את ישראל ב"רצח עם"
ולא מדובר רק בסטודנטים. בשנים האחרונות ניכרה נוכחות בוגרי בצלאל ואנשי סגל בשפה החזותית של האנרכיה נגד הממשלה, בכרזות, במיצגים ובפעולות במרחב הציבורי. סטודנטים ומרצים בכירים לקחו חלק בפעולות קיצוניות של פרעות קפלן, בהשחתה של צירים מרכזיים בירושלים וב"סדנאות מחאה" בין כותלי המוסד עצמו. מאיירים וקריקטוריסטים המלמדים באקדמיה פרסמו קריקטורות רוויות שנאה, לעיתים בדימויים מיזוגניים ועל גבול האנטישמיות. אנשיו ובוגריו של בצלאל היו שותפים בעיצוב השפה החזותית של האנרכיה.
כדי להבין את ההיפוך צריך לחזור אל בצלאל הראשון. בצלאל בן אורי, שעל שמו נקרא המוסד, נבחר לבנות את המשכן. הקב"ה מילא אותו "רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"א, ג'). הוא איננו האמן המודרני, הנרקיסיסט והריבון, שהיצירה כפופה לו ולביטויו העצמי, אלא אמן במובנה הקדום, בעל מלאכה שניתנו לו חכמה וכישרון לבנות דבר גדול ממנו. בצלאל לא התבקש לבטא את עצמו, הוא התבקש לבנות משכן.
מרצה בבצלאל: ירושלים וחיפה הן "פלשתין"; צה"ל- "כוחות הכיבוש"
לא במקרה בחר בוריס שץ בשמו של בונה המשכן כשהקים בירושלים ב-1906 את "בצלאל, בית מדרש למלאכות אמנות". שץ ביקש ליצור תרבות חומרית יהודית חדשה, אמנות ומלאכה שחיברו מסורת יהודית, דימויים תנ"כיים, נופי הארץ וירושלים עם התחייה הלאומית. בצלאל היה ממפעלי התרבות של שיבת ציון.
אחרי קום המדינה הלכה האמנות הישראלית והתרחקה מן העולם היהודי והלאומי של בצלאל הישן. "אופקים חדשים" ביקשה אמנות מופשטת ואוניברסלית, בשנות השישים והשבעים הגיעו לכאן רוחות האוונגרד והאמנות הפוליטית מן העולם, ואחריהן הפוסט-מודרניזם. בעשורים האחרונים הצטרפו אליהם השיח הפרוגרסיבי, הפוסט-ציוני והפוסט-קולוניאלי. השמות השתנו, אבל הכיוון היה ברור, פחות ופחות מן השורש היהודי שממנו צמח בצלאל, ויותר ויותר מן האידיאולוגיות שהכתיב בכל דור עולם האמנות הבינלאומי.
בצלאל מסתבכת: ארגוני ימין בעצומה ותלונות נגד המרצה המסית
אני מכיר את בצלאל מבפנים. למדתי במחלקה לארכיטקטורה ולימדתי בה במשך שנים. ראיתי מקרוב כיצד עמדה פוליטית מסוימת נעשית לשפה של מוסד, במה שנחשב מתקדם וביקורתי ובמה שמסומן כמיושן, לאומני או פרובינציאלי. זו לא עמדה של מרצה זה או אחר, זו תרבות מוסדית.
עיסא גרייב הוא לא הסיפור אלא התוצאה. מוסד שנקרא על שם בונה המשכן ונוסד לבנות תרבות יהודית בארץ ישראל נעשה לאחד מבתי הגידול של תרבות הפירוק והמחאה. השמאל הישראלי לא הקים את בצלאל, הוא ירש אותו, שינה את שפתו והפך מוסד מכונן של התחייה היהודית למוקד כוח של התרבות הפוסט-ציונית. הדרך מבצלאל בן אורי לבצלאל של עיסא גרייב היא היפוך שלם, מבניין לפירוק, ממלאכה לאידיאולוגיה, מציונות לפוסט-ציונות. בצלאל עדיין נושא את שמו של בונה המשכן. השאלה היא איזה משכן הוא בונה היום.
