הציביליזציה המערבית נשחקת מבפנים, בתהליך שמזכיר יותר ויותר את שקיעתה של רומא. שלטון החוק הליברלי היה עמוד השדרה של המערב במשך מאות שנים, והיום הוא נתון תחת מתקפה כפולה: האסלאם הפוליטי מצד אחד, והשמאל הפרוגרסיבי הרדיקלי מצד שני.
הברית בין השניים נשענת על עיוורון. השמאל הרדיקלי משוכנע שהוא משתמש באסלאמיסטים כדי לפרק את הסדר המערבי, ושוכח שלאסלאם הפוליטי יש אמונה, נחישות ואורך רוח שאין לו. ביום שבו השותפות תמצה את עצמה, האנטי-פשיסט של היום יגלה שהוא הבא בתור, והפרוגרסיבית תמצא את עצמה מאחורי רעלה.
וכמו תמיד בהיסטוריה, היהודים וישראל הם הקנרית במכרה הפחם. את מה שאירופה ואמריקה מתחילות לפגוש עכשיו, ישראל מכירה כבר עשרות שנים.
המלכודת הליברלית
הכשל העמוק אינו פוליטי. הוא תפיסתי. הדמוקרטיה המערבית מעניקה את מלוא ההגנות המשפטיות, את חופש הביטוי ואת רשתות הביטחון שלה גם למי שפועל בגלוי לבטל אותה. התפיסה הקלאסית מניחה שכל השחקנים מקבלים את כללי המשחק. האסלאם הפוליטי אינו מקבל אותם. הוא מנצל אותם. הוא נשען על חופש הדת כדי לדרוש בתי דין שרעיים. הוא נשען על חופש הביטוי כדי להטיף לביטולו. הוא נשען על זכויות האדם כדי לקדם סדר שאין בו זכויות לנשים ולמיעוטים.
הגיע הזמן להפוך את הקערה על פיה. במקום לאפשר לו להשתמש בדמוקרטיה נגד הדמוקרטיה, צריך להשתמש בדרישה שלו נגדו.
המבחן: שתי ברירות
אני מציעה מבחן פשוט וחד: כל מי שדורש לחיות לפי חוקי השריעה יקבל בדיוק את מה שביקש. יעמדו בפניו שתי ברירות. הברירה הראשונה היא לעבור למדינה שבה השריעה היא החוק. יש לא מעט כאלה, ודלתותיהן פתוחות בפניו.
הברירה השנייה היא להישאר במדינה המערבית, אבל כמי שבחר בשריעה. הוא יחתום על הצהרה רשמית, יירשם במרשם ייעודי, ומאותו רגע יישפט לפי הדין שבו בחר. המרשם אינו נקבע לפי דת או לפי מוצא. הוא פתוח לכל מי שמבקש לחיות תחת חוקי השריעה, מוסלמי או לא. מי שאינו מבקש זאת, ובכלל זה רוב המוסלמים החיים במערב, נשאר כפוף לחוק הכללי ונהנה מכל זכויותיו. ההבחנה היחידה היא הבחירה של האדם עצמו.
כאן נדרשת הקפדה: השפיטה לא תימסר לאימאמים או למועצות קהילתיות. מערכת שריעה שמוסלמים מנהלים בעצמם רק תחזק את הגורמים הקיצוניים ותקים מדינה בתוך מדינה. לכן המערב צריך להקים מערכת שיפוט נפרדת משלו. היא תפעל בפיקוח מלא של המדינה, לצד יועץ משפטי מיוחד לדין השריעה. הריבון קובע, הריבון שופט והריבון אוכף.
למה זה עובד?
המבחן הזה מנטרל את הנשק העיקרי של האסלאם הפוליטי: הטפה לשריעה שאת מחירה משלמים אחרים. כל עוד ההטפה הזו אינה עולה דבר, היא מתרבה. ברגע שיש לה מחיר אישי, ויתור על ההגנות של המשפט המערבי, יתברר מהר מאוד כמה מהמטיפים באמת רוצים לחיות כך. ההערכה שלי: מעטים מאוד.
המבחן גם מגן על המוסלמים עצמם. הרוב שבא למערב כדי לחיות בחירות, ובראשו הנשים, ימשיך ליהנות מכל זכויותיו. הוא לא יימסר לשליטתם של מנהיגי קהילה שמבקשים לכפות עליו את דרכם.
איפה מתחילים
הסיכוי שמדינות השבויות בקונספציה הפרוגרסיבית יאמצו מבחן כזה קטן. לכן היישום צריך להתחיל במדינות ששמרו על ריבונותן ועל זהותן, כמו פולין והונגריה, ואולי גם מדינות באסיה. שם האוכלוסייה המוסלמית קטנה יחסית, והשלטון אינו חושש מתקינות פוליטית. מדינה אחת או שתיים שיוכיחו שזה אפשרי יהפכו למגדלור לשאר המערב.
עידן הנאיביות הסתיים. המערב יכול להמשיך להעניק את כלי הדמוקרטיה למי שמבקש לפרק אותה. הוא יכול גם לומר בפשטות: רוצים שריעה? בבקשה. אבל לא על חשבוננו, ולא בשם הערכים שלנו.
