מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת "Appetite" בחן את הקשר בין היכולת שלנו להתמודד עם רגשות לבין אכילה רגשית – מצב שבו אנחנו פונים לאוכל לא משום שאנחנו רעבים, אלא בעקבות לחץ, עצב, חרדה או רגשות אחרים. החוקרים מצאו כי קושי בהתמודדות עם רגשות קשור לנטייה מוגברת לאכילה רגשית, תופעה שלפי הנתונים המובאים במחקרים נוגעת לכ-40%-45% מהמבוגרים ולכ-30% מבני הנוער.
התופעה מוכרת כמעט לכולם: יום קשה בעבודה מסתיים בחיפוש אחר משהו מתוק, מתח מוביל לנשנושים ושעמום גורם לנו לפתוח את המקרר גם זמן קצר לאחר שאכלנו. זוהי למעשה אכילה רגשית – אכילה שנובעת מרגש ולא מצורך פיזי של הגוף במזון.
כשלעצמה, היא אינה מוגדרת כהפרעה פסיכולוגית וגם אינה בהכרח מעידה על בעיה. אוכל הוא חלק מהדרך שבה בני אדם חווים רגשות: אנחנו עשויים לאכול כשאנחנו עצובים או לחוצים, אבל גם לחגוג אירועים משמחים סביב ארוחה. השאלה המרכזית היא לא האם זה קורה, אלא באיזו תדירות ועד כמה אנחנו זקוקים לאוכל כדי להתמודד עם מה שאנחנו מרגישים.
אכילת חטיף אחרי יום מלחיץ או קינוח כדי להתעודד אינה כשלעצמה סיבה לדאגה. הבעיה עשויה להתחיל כאשר האוכל הופך לתגובה כמעט אוטומטית למצוקה ולכלי המרכזי שבאמצעותו אדם מתמודד עם רגשות קשים. הסיבה לכך פשוטה: אוכל עשוי לספק נחמה מיידית, אבל ההקלה יכולה להיות קצרה. במקרים מסוימים היא אף מתחלפת לאחר מכן בתחושת אשמה, והרגש שהוביל לאכילה מלכתחילה עדיין נשאר.
כאשר הדפוס הזה חוזר על עצמו באופן קבוע, ובמיוחד כאשר ההתמודדות מבוססת על מזונות עתירי סוכר או שומן, מחקרים קושרים אותו בטווח הארוך לסיכון מוגבר להשמנה, סוכרת ומחלות לב וכלי דם, וכן לסיכון מוגבר להתפתחות הפרעות אכילה.
חוקרים מאוניברסיטת חבל הבסקים בספרד ביקשו להבין טוב יותר מדוע אנשים מסוימים נוטים לפנות לאוכל כאשר הם מתמודדים עם רגשות. לשם כך הם ערכו מטא־אנליזה – כלומר, במקום לערוך ניסוי אחד בקבוצה אחת של אנשים, הם איחדו ובחנו ממצאים ממספר מחקרים קודמים כדי לקבל תמונה רחבה יותר. הממצאים הצביעו על קשר בין קושי בוויסות רגשות לבין אכילה רגשית.
במילים פשוטות, אנשים שמתקשים יותר לזהות את הרגשות שלהם, להתמודד איתם או למצוא דרך להרגיע את עצמם עשויים להיות מועדים יותר להשתמש באוכל כדרך להתמודד עם אותם רגשות. הקשר הזה נמצא גם בקרב גברים וגם בקרב נשים, אף שלפי המחקרים נשים נוטות במידה מסוימת יותר לאכול בתגובה לרגשות.
למרות הממצאים, החוקרים אינם מצביעים על עצם האכילה הרגשית כבעיה שיש להימנע ממנה בכל מצב. אוכל יכול להיות אחת הדרכים שבהן אנחנו מתמודדים עם יום קשה. לצד האוכל קיימות דרכים נוספות להתמודד עם מצוקה – שיחה עם אדם אחר, פעילות גופנית, הסחת דעת או פעילות אחרת שמסייעת להפחית את המתח.
הקושי מתחיל כאשר האוכל נשאר האפשרות היחידה או העיקרית. זו גם הסיבה שהמחקר מפנה את תשומת הלב דווקא לוויסות רגשי: היכולת לזהות מה אנחנו מרגישים ולהתמודד עם הרגש בדרכים שונות עשויה להשפיע גם על דפוסי האכילה שלנו.
אחת הדרכים הפשוטות להבין מה עומד מאחורי הרצון לאכול היא לעצור לפני שניגשים לאוכל ולנסות לזהות מה אנחנו מרגישים באותו רגע. החומר מציע שתי שאלות פשוטות: "האם אני יכול לתת שם למה שאני מרגיש עכשיו?", ו-"האם יש דרך אחרת שבה אוכל להרגיש טוב יותר כרגע?". המטרה אינה לקבוע שאסור לאכול אם התשובה היא לחץ או עצב. היא פשוט מאפשרת להבחין בין מצב שבו הגוף מבקש מזון לבין מצב שבו אנחנו מחפשים באמצעותו נחמה.
הממצאים אינם הופכים אכילה בעקבות לחץ או עצב להפרעה. להפך – מדובר בהתנהגות נפוצה מאוד. ההבדל נמצא בדפוס. אם אוכל הוא אחת מתוך כמה דרכים להתמודד עם רגשות, אין בכך בהכרח דבר חריג. אבל אם כמעט כל מצב של לחץ, חרדה, עצב או שעמום מסתיים באכילה, ייתכן שכדאי לבחון מה גורם לכך.
המשמעות המרכזית שעולה מהמחקר היא לכן פשוטה: לפעמים השאלה החשובה אינה מה אנחנו אוכלים, אלא מה גרם לנו לרצות לאכול מלכתחילה. כאשר מערכת היחסים עם האוכל גורמת למצוקה או לתחושה של אובדן שליטה, ההמלצה היא לפנות לרופא, פסיכולוג או דיאטן מוסמך לקבלת ייעוץ מקצועי.
