איראן לאט לאט יורדת מהכותרות וכרגע נפילת המשטר לא נראית קרובה לעין, ובשביל כאלו שזכו לעלות ממנה לישראל מדובר בבשורה קשה ששוב מרחיקה את החלום לחזור להתאחד עם משפחתם שנותרה מאחור מבלי שיוכלו להיפרד או אפילו לשמור על קשר רחוק. אחת מהן היא שיילי גול בת ה-18, שעלתה מאיראן לפני כארבע שנים וחצי. בראיון ל-C14 היא מספרת על המציאות המורכבת: "אני חושבת שעד שאיראן תגיע לרמה של ישראל ויהיה אפשר באמת לחזור לשם, יעברו עוד מלא מלא שנים. עד שזה יקרה אני כבר בניתי את המשפחה שלי פה".
4+"בכיתי עד הבוקר": העלייה שנכפתה עליה תוך שבועיים
הסיפור של שיילי ומשפחתה התחיל בנסיבות רפואיות דחופות ולא צפויות. אמה חלתה במחלה נדירה ולאחר שנים של טיפולים באיראן, הרופאים הודיעו למשפחה שהם כבר לא יכולים להעניק לה מענה רפואי הולם. "הרופאים אמרו שאם יש לנו לאיפה לקחת אותה, אז הגיע הזמן", מספרת שיילי. "החלטנו לעלות וכל זה קרה תוך שבועיים בלבד. אני בכלל לא הייתי חלק מההחלטה, ידעתי שההורים רוצים לעלות כדי שאמא תקבל טיפול, אבל לא ידעתי שמתכננים לקחת גם אותי ואת אח שלי".
הגילוי על העזיבה הקרובה הגיע ברגע מקרי אחד בבית סבתה. שיילי ראתה את אביה מצלם את הדרכונים של בני המשפחה, וכששאלה אותו לפשר העניין, הוא אישר שהם בדרך לישראל. "באותו ערב בכיתי עד הבוקר", היא מספרת. "לא כי שנאתי את ישראל, אלא בגלל חוסר הידיעה. באיראן אין ליהודים שום אפשרות לדעת איך נראים החיים פה. הרגשתי שרוצים לקחת אותי ולהכניס אותי לחדר חשוך. בגלל שהכל היה בסוד, לא יכולנו אפילו להיפרד מהמשפחה המורחבת כי זה היה מעורר חשד".
4+מ"איראנית" ל"מחבלת": הסטיגמות שחיכו לה בישראל
המעבר לישראל בגיל 13 וחצי הציף פערים תרבותיים עמוקים. שיילי מתארת עולם שבו המנטליות הישראלית הפוכה לחלוטין מזו שעליה גדלה. "באיראן הכל קשור לכבוד ולדיבור יפה, ופה אני מרגישה שזה הפוך. פה חשוב שיהיה לך ביטחון, שתעמדי על שלך ותוכלי לקחת את החלק שלך. זה עשה לי בלגן בראש. בהתחלה הייתי בבית ספר 'יבנה' בחולון ולא הסתדרתי בכלל, לא ידעתי אפילו א'-ב' כשעליתי. רק כשעברתי לבית ספר אחר והשפה התחילה להשתפר, הצלחתי סוף סוף למצוא חברים ולהתחבר".
לצד קשיי השפה, שיילי נאלצה להתמודד עם סטיגמות חברתיות שפגשו אותה ואת אחיה הקטן ביומיום. "הייתי רוצה שאנשים יכירו יותר את הקהילה הפרסית", היא אומרת. "אנשים רואים בחדשות שיש שם מלחמה ואנשים לא טובים, ולפי זה שופטים אותנו. קוראים לנו 'ערבים' ו'מחבלים' בבית הספר, וזה קורה לאח שלי כל יום. אי אפשר לקחת אחד אחד ולהסביר להם מי אנחנו ומאיפה הגענו. זה חבל, כי בגלל חוסר היכרות מתנהגים איתנו בצורה שפוגעת בהרבה אנשים ויוצרת תחושה לא נעימה".
4+"רק להספיק להגיד ביי": החלום שלא מרפה ממנה
למרות הקשיים, שיילי הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים. היא סיימה את לימודיה בתיכון עם תעודת בגרות מלאה והיום היא מתמקדת באימונים ובמחשבות על לימודים עתידיים. מה שהכי חסר לה מהחיים שהשאירה מאחור זה "המשפחה שלי. הגעגוע אליהם נמצא שם כל לילה, אני חולמת עליהם. אחרי 14 שנים שהיינו יחד בכל חג ובכל שבת, פתאום להיות לבד בארץ אחרת זה קשה מאוד. מאז שהתחילה המלחמה עם איראן הם מפחדים לדבר איתנו והקשר כמעט נותק לגמרי".
4+החלום הגדול של שיילי הוא סגירת מעגל עם האנשים שאהבה ושמהם נאלצה להיפרד בחטף. "חלום שלי לחזור לשם יום אחד, לראות את המשפחה שלי ולהספיק לפחות להגיד להם ביי ביי. לחבק אותם חיבוק אחרון שלא הספקנו", היא מסכמת. למרות הכאב, היא מדגישה שטוב לה כאן ושהיא מרגישה יציבה במקום החדש שמצאה לעצמה. "כשירדתי מהמטוס, למרות שלא ידעתי איפה אני, הרגשתי שרגוע לי בלב. הרגשתי שאני במקום נכון".
