ההסברה האמריקנית שלפיה ניתן להביא לקריסת משטר באמצעות חרמות, סנקציות ו"פלישה כלכלית" אינה מתיישבת היטב עם הניסיון ההיסטורי של המזרח התיכון.
בשאר אל-אסד לא נפל משום שהסנקציות האירופיות והאמריקניות "עבדו". הוא לא נפל כי בנקים הקפיאו חשבונות, כי נאסר ייצוא נפט או משום שסוריה חיה במשך שנים תחת בידוד כלכלי. הוא נפל בדצמבר 2024, כאשר כוחות היאת תחריר א-שאם, בהובלת אבו מוחמד אל-ג'ולאני, כיום אחמד א-שרע, התקדמו לעבר דמשק כמעט ללא התנגדות, והצבא הסורי התפורר.
הרגע שבו משטר אסד קרס
גם סדאם חוסיין לא נפל ב-1991, לא ב-1996 ולא ב-2001. הוא נפל באפריל 2003, כאשר הכוחות האמריקניים הגיעו לבגדד. במשך יותר מעשור הייתה עיראק נתונה תחת אחד ממשטרי הסנקציות הקשים שנראו באזור: אמברגו רחב, מגבלות על סחר, פיקוח בינלאומי ותוכנית "נפט תמורת מזון". הכלכלה העיראקית נשחקה, האוכלוסייה שילמה מחיר כבד ורשתות ההברחה של המשטר שגשגו – אבל סדאם נשאר בארמון.
שני המקרים האלה ממחישים אמת פשוטה: לחץ כלכלי יכול להחליש משטר, אך הוא אינו בהכרח שובר את מנגנון הכוח שמחזיק אותו בשלטון.
הסנקציות עלולות לחזק דווקא את מי שהן נועדו להחליש
התיאוריה נשמעת הגיונית: סוגרים את ברז הכסף, הציבור מתמרמר, האליטה מתפצלת והמשטר קורס.
אבל בדיקטטורות ריכוזיות, במיוחד כאלה שנשענות על מנגנוני ביטחון חזקים, המציאות יכולה להיות הפוכה.
בעיראק של שנות התשעים הפכו הסנקציות חלקים גדולים מהאוכלוסייה לתלויים בחלוקת מזון ובמנגנוני המדינה. מי ששלט בקמח, בדלק ובגישה לשוק השחור – שלט גם בציבור. אנשי הצבא, המודיעין והאליטה המקורבת למשטר נהנו מגישה טובה יותר למשאבים, בעוד האזרח הפשוט שילם את המחיר.
במקום לפרק את המשטר, הלחץ הכלכלי יכול לעיתים לגרום לו להתכווץ סביב גרעין קטן, נאמן ואלים יותר.
גם סוריה ממחישה את המגבלה הזאת. המדינה חיה תחת סנקציות אמריקניות במשך עשרות שנים, ומאז 2011 תחת מערך כבד בהרבה של סנקציות אירופיות ואמריקניות. מלחמת אזרחים, חורבן כלכלי, קריסת המטבע ואינפלציה קיצונית לא הספיקו כדי להפיל את אסד.
גם חוק קיסר והרשימות השחורות נגד בכירי המשטר לא הביאו לקריסתו. מה שהכריע היה שינוי במאזן הכוח הצבאי: כוח חמוש התקדם לעבר הבירה, ובמקביל הפטרונים המרכזיים של אסד, רוסיה ואיראן – כבר לא היו מסוגלים או מוכנים להחזיק עבורו את המערכת כבעבר. המצור היה הרקע. אובדן השליטה בבירה היה האירוע.
איראן היא המבחן הגדול ביותר של אותה תפיסה
איראן חיה תחת סנקציות אמריקניות בצורות שונות מאז שנות השמונים. בהמשך הגיעו סנקציות על תוכנית הגרעין, הקפאת נכסים, מגבלות פיננסיות, "לחץ מקסימלי" וניסיונות לצמצם את ייצוא הנפט.
עכשיו נוסף גם מושג חדש: "פלישה כלכלית". במקום כדורים חיים – כדורים כלכליים.
אלא שהמשטר האיראני למד להסתגל. הוא מכר נפט לסין בהנחות, בנה מנגנוני עקיפה, הפעיל נתיבי הברחה דרך מדינות שכנות, העביר חלקים גדולים יותר מהכלכלה לשליטת משמרות המהפכה והציג כל מחסור פנימי כתוצאה של האויב מבחוץ.
הסנקציות פגעו באזרח האיראני וביוקר המחיה. הן הקשו על המשטר וייקרו עבורו את הפעילות האזורית, אבל הן לא פירקו את מנגנון הדיכוי.
גם האירועים של 2026 אינם בהכרח משנים את הכלל. מכות צבאיות, חיסול בכירים, מצור ימי ולחץ כלכלי יכולים לערער את המשטר ולהעלות דרמטית את מחיר הישרדותו. אבל כל עוד מנגנוני הביטחון נשארים מאוחדים, וכל עוד אין כוח שמסוגל לשבור את השליטה בטהרן עצמה, למשטר עדיין יש את הכלים לעשות את מה שמשטרים כאלה עושים היטב: לספוג, לדכא, להאשים את החוץ ולחכות שהעולם יתעייף.
עוד סבב חרמות הוא מדיניות – לא אסטרטגיה להפלת משטר
סנקציות הן כלי חשוב כאשר המטרה היא לשנות התנהגות: לעכב תוכנית גרעין, להקשות על מימון מיליציות, לצמצם הכנסות או ללחוץ על ממשלה להגיע להסכם, אבל הן כלי מוגבל מאוד כאשר המטרה המוצהרת היא הפלת משטר.
הסיבה פשוטה: קריסת משטר דורשת בשלב מסוים שבירה של מונופול הכוח שלו. סנקציות פוגעות בארנק, הן אינן מפרקות כשלעצמן את הבסיג', את משמרות המהפכה או את מנגנוני המודיעין. יש מי שאומרים: העם האיראני יקום, וייתכן שכך יקרה.
אבל גם בעיראק היו התקוממויות. גם בסוריה החלה המלחמה במחאות אזרחיות רחבות. בלי כוח שמסוגל להתמודד עם המנגנון הביטחוני, המחאה עלולה להישחק או להידכא. דיקטטורות אינן מתות רק מפני שהן עניות, הן קורסות כשהאנשים שמחזיקים את הנשק מתחילים להבין שאין עוד מי שיגן על המרכז השלטוני.
צריך לומר גם את הצד השני
פלישה אמריקנית לאיראן אינה פתרון פשוט, והיא בוודאי אינה גרסה נוספת של 2003.
איראן גדולה יותר מעיראק, הררית יותר, מאוכלסת יותר ומחזיקה מערך צבאי ואידיאולוגי עמוק בהרבה. היא גם מחזיקה רשת אזורית של שלוחות ובעלות ברית – המיליציות בעיראק, החות'ים בתימן וחיזבאללה בלבנון, וכן יכולת ממשית לפגוע בנתיבי אנרגיה ובמדינות האזור.
מערכה יבשתית תהיה ארוכה, יקרה ומדממת. מי שמציג אותה כפתרון פשוט מתעלם מהמציאות. אבל גם מי שטוען שאפשר להשיג את אותה מטרה – קריסת הרפובליקה האסלאמית באמצעות עוד סבב סנקציות ועוד רשימת ייעודים של משרד האוצר האמריקני, מציג פתרון שנשמע זול ופשוט יותר מכפי שהוא באמת.
הכלל, לא החריג
בגדד נפלה כשהכוחות האמריקניים הגיעו אליה, דמשק נפלה כשהכוח של אל-ג'ולאני הגיע אליה. טהרן לא תיפול רק משום שיחסמו אותה מ-SWIFT, יעצרו מכליות או יכריזו על עוד סבב של "לחץ מקסימלי".
אם המטרה היא להכיל את איראן, להחליש אותה ולצמצם את יכולותיה – סנקציות, מצור ולחץ כלכלי הם כלים משמעותיים.
אם המטרה היא להפיל את המשטר, ההיסטוריה של עיראק וסוריה מלמדת דבר אחר: הרגע המכריע מגיע כשהמשטר מאבד את השליטה בכוח, בצבא ובבירה. משטרים אינם נופלים במשרד האוצר, הם נופלים בשער הארמון.
