שנת הלימודים תשפ"ז נפתחה היום (שלישי) בחגיגיות כשמאות אלפי הורים בישראל ליוו את ילדיהם לבתי הספר. אבל לא לכולם ההגעה למוסדות הלימודים היא עניין של מה בכך. בהתיישבות החלוצית אין מוסדות לימודים, כך שהורים רבים בגבעות ובחוות מוצאים את עצמם בתפקיד נהג ההסעות, וצריכים מדי בוקר לנסוע אפילו חצי שעה ויותר כדי להסיע את הילדים למוסדות לימוד ביישוב הקרוב.
"לגור בגבעה זה לעבוד קצת בהסעות"
שירה פיירמן, תושבת גבעת מעוז אסתר הסמוכה ליישוב כוכב השחר בבנימין, מספרת בשיחה עם C14 על השגרה המורכבת: "לגור בגבעה זה לעבוד קצת בהסעות. מספיק שיש כמה ילדים שמסיימים בשעות שונות, למשל יש לי ילדים שמסיימים בהפרש של חצי שעה. להישאר עם כולם ביישוב כשיורד גשם או כשחם זה לא רלוונטי. אז זה או שאני יורדת ועולה שוב ושוב, או שאני נשארת ביישוב ואז צריך למצוא פתרון איפה להיות, להעביר את הזמן עם ילדים שרעבים כבר ורוצים לחזור הביתה ואי אפשר".
גדלה כ"גויה גמורה" בגרמניה, היום היא האישה המבוגרת בגבעות
הלוגיסטיקה היומיומית מתחילה כבר בשעות הבוקר המוקדמות ומלווה את המשפחה עד שעות הערב. "להעלות אותם בבוקר זה אומר לנסות להכניס כמה שיותר ילדים לאותה שעה", מסבירה שירה. "היה לנו ילד שנה שעברה שהיה צריך לחכות חצי שעה לפני ההסעה בתחנה כי זאת השעה שבה היינו יכולים להעלות אותו. ילדים גדולים צריכים לפעמים לחזור רבע שעה או עשרים דקות ברגל, ואז הם מגיעים מאוד מאוחר לארוחת צהריים ולא אוכלים כל המשפחה יחד. אחרי דבר כזה, כבר לא נשאר הרבה חשק".
מעבר לקושי הטכני, ישנו גם המחיר החברתי שמשלמים הילדים שגרים בנקודות המרוחקות. "ילדים רוצים לשחק עם חברים שלהם, ובגבעה לא תמיד יש ילדים בגיל או מהכיתה של אותו הילד", אומרת פיירמן. "אם הם רוצים לקבוע עם ילד ממקום אחר, זה שוב דורש להעלות את כל המשפחה לאוטו ולנסוע. מספיק שאת לבד בבית עם תינוק קטן, את לא יכולה להשאיר אותו, את צריכה לחגור את כולם ולהעלות אותם. המון פעמים אני נאלצת להגיד לילדים 'לא', או שאני נמנעת מלרשום אותם לחוגים כי זה דורש נסיעה נוספת".
עידן חדש: הצעירים בלב מפעל ההתיישבות שבאו מהמיינסטרים החרדי
לדבריה של שירה, הפתרון נמצא בהישג יד, אך הוא דורש הכרה ממסדית. "כל זה יכול להיפתר. בסוף אנחנו לא רחוקים מהיישוב כוכב השחר. אם היו מכירים במעוז אסתר כמקום שהוא כבר יישוב, שהוא גדל ומתפתח, אנחנו כבר 26 משפחות ועוד אמורים להגיע בקרוב, המציאות הייתה משתנה. הביקוש גדל ואנחנו רק נלך ונצמח. אם היו מתייחסים אלינו כיישוב, הייתה פשוט תחנה בכניסה למעוז אסתר. זה היה חוסך להורים המון כאב ראש של הסעות".
שירה מדגישה את גודל הקהילה שנאלצת להתמודד עם היעדר התשתיות: "אנחנו המון ילדים, באזור ה-80 כבר, אם לא יותר. אנחנו ממלאים אוטובוס בשלוף. כרגע, מספיק שנתקעת ואת מאחרת בחמש דקות, את צריכה למצוא מישהו מהגבעה שיוריד את הילדים שלך. המון פעמים אנחנו רואים ילדים שתקועים, מנסים לעזור אחד לשני, למלא כמה שיותר ילדים ברכב אחד ולרדת לגבעה".
"לא מצפים שיפתחו לנו בית ספר"
גם בגבעת כפר טרפון, הסמוכה לגשר בית זית על כביש 465, המציאות דומה. עודד שפירא, תושב המקום, מספר על נסיעה יומיומית של חצי שעה מדי בוקר כדי להביא את ילדיו ליישוב עופרה, משם הם ממשיכים בהסעות למוסדות הלימוד. "החופש הגדול היה בעיקר להורים", הוא אומר בחיוך, "להוציא כל בוקר את הילדים ולהחזיר אותם זו עוד חצי משרה. זה פרויקט משותף לכל הגבעות".
כשנשאל עודד אם הוא רואה פתרון באופק, הוא משיב: "לא כל כך. אנחנו על ההר עם שתי משפחות ולא מצפים שיפתחו לנו בית ספר, ולתת הסעה זה עניין מורכב. הייתי יותר מצפה שהמערכת תעזור מבחינה ביטחונית, זה משהו שכרגע הרבה יותר מתבקש ודחוף לנו".
"זה דורש לצאת מוקדם מאוד"
ירושלים גוזלן, תושבת גבעת מעלה תדהר שהוקמה רק לפני כחודשיים סמוך ליישוב ניל"י, משתפת במסע המפרך שהיא ובנותיה עוברות: "רשמנו את הילדות לגנים בחרשה, זה מה שהסתדר. המרחק הוא 40 דקות נסיעה מהגבעה, ואנחנו פשוט מסיעים בוקר בוקר. בינתיים רק התחלנו, אז אני עוד לא יודעת איך זה יהיה לאורך זמן, אבל זה נשמע מאוד מתיש. זה דורש לצאת מוקדם מאוד כדי להגיע בזמן. אני מחפשת עבודה בחרשה כדי למלא את הזמן באמצע היום".
האתגרים הפיזיים בדרך אל הגן כוללים נסיעה בשטח: "אנחנו גרים בוואדי זרקא, זה סמוך ליישוב ניל"י, אבל מדובר ב-20 דקות נסיעה בערך בשטח מהיישוב ועד לגבעה", מסבירה ירושלים. "ברוך השם, אנחנו שמחים מאוד על הזכות ליישב את ארץ ישראל, גם כשזה גובה מחירים אישיים, מחירים כספיים של דלק ועומס ועייפות. אבל אנחנו שמחים בזה, זכינו".
החזון של ירושלים מרחיק לכת מעבר לפתרונות טכניים של הסעות. "אני מקווה שהממשלה תתפקח ועם ישראל ישוב בצורה ברורה לכל מרחבי ארצו, כולל שטחי A ו-B", היא אומרת. "הגבעה שלנו נמצאת בשטח B. אני מייחלת לביטול הסכמי אוסלו ולהסדרת היישובים. ברגע שהממשלה תיזום הקמת יישובים חדשים ותסדיר אותנו, יהיו הסעות מסודרות ויוקמו מוסדות חינוך".
בשמש הקופחת: כך מתמודדים בהתיישבות עם השרב ללא מים וחשמל
למרות הקשיים, הרוח החלוצית נותרת איתנה. גוזלן מבקשת להודות למי שעומד לצדם: "תודה רבה לכל מי שתומך ונותן כוח לחלוצים. זה ממש נותן לנו את הכוח להמשיך. תודה לאנשים מחרשה ומכל גוש טלמונים שפותחים את הדלת ואת הלב, ועוזרים לנו בלי סוף. בזכות העזרה הזאת אנחנו מצליחים להוביל את המהפכה הזאת של יישוב הארץ".
שרה מרים מלט, תושבת גבעת גאולת ציון בגוש שילה, מוסיפה פן נוסף למאמץ היומיומי: הבוץ והתנאים הפיזיים. כאשר הילדים הולכים ברגל "הסיוט האמיתי זה בחורף, דרך חלקלקה וירידות שבהן הילדים פשוט משתטחים בנפילה ועפים קדימה לתוך הבוץ", היא מתארת.
כדי לשמור על רכב נקי וילדים מסודרים ככל הניתן, היא פיתחה "נוהל מגפיים" קפדני עם ארגז מיוחד בתוך הרכב: "אנחנו מנסים על איזה מדרכה להעיף כמה שיותר בוץ כדי שילכו נקיים, אבל בסוף אני גאה בזה, זה הבוץ של ארץ ישראל. למרות שהפכנו לחברת מוניות פרטית, הריחות והתחושות של השטח הם חלק בלתי נפרד מהחיים שבחרנו". לסיום היא מוסיפה: "זה בהחלט מאתגר לגור בגבעה בתנאים כאלה, אבל יש משהו מחיה בפשטות של המסירות הזאת, אני לא יכולה אפילו להסביר את זה".
