מדענים שניתחו שרידי אדם מאתר המערות "לאס גובאס" שבמחוז בורגוס, גילו קהילה כפרית שחיה במערות מגורים החצובות ישירות במצוקי הסלע, ושמרה על בידוד גנטי כמעט מוחלט במשך חמש מאות שנים. תחת הבידוד הזה, חברי הקהילה חוו אלימות מערכתית קשה והתפרצויות מחלות, ונשארו מנותקים כמעט לחלוטין מהתמורות התרבותיות והגנטיות ששטפו את שאר האזור. זאת על אף שבתקופה המוקדמת של ימי הביניים, חצי האי האיברי כולו אופיינו בתנודות דמוגרפיות עצומות ובחילופי אוכלוסיות מהירים של ויזיגותים, נוצרים ומוסלמים מצפון אפריקה, כך פורסם העת המדעי "Science Advances".
4+המחקר, שנוהל על ידי החוקר ריקרדו רודריגז וארלה מהמרכז לפלאוגנטיקה בסטוקהולם, שילב חפירות ארכאולוגיות מסורתיות עם ריצוף גנומי מתקדם. הצוות ניתח 48 שברי שלדים שנחשפו עיר קברים החצוב בסלע באתר, והצליח לשחזר בהצלחה את הגנום של 33 אנשים שונים שחיו במקום בין המאות ה-7 וה-11.
הנתונים הגנטיים חשפו חוסר איזון דמוגרפי מובהק: 22 זכרים ביולוגיים לעומת 11 נקבות ביולוגיות בלבד. ניתוח כרומוזומי ה-Y של הגברים הראה גיוון גנטי נמוך במיוחד, כאשר כמעט כל הפרטים השתייכו לשושלת אבות אירופית אחת ויחידה. פרופיל מתמשך זה אישר כי הקהילה התבססה כמעט אך ורק על רבייה פנימית, עם אפס חילופים גנטיים מול אוכלוסיות חיצוניות. הבידוד נשמר בקנאות גם לאחר שהכיבוש המוסלמי של חצי האי שינה לחלוטין את המבנה הגנטי של האזורים השכנים.
4+העדר האינטראקציה עם העולם החיצון הוביל לרמות קיצוניות של נישואי תערובת פנימיים. כ-63% מהשלדים שרוצפו הציגו מקטעים ארוכים של DNA זהה שהורש מאב ואם גם יחד. דפוס גנומי ספציפי זה מעיד על קרבת דם עמוקה, שבו רבייה התרחשה באופן קבוע בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, כגון בני דודים.
מלבד ההשלכות הגנטיות של הבידוד הממושך, שרידי השלדים חשפו דפוס מתמשך של טראומה פיזית קשה. מספר גולגולות השייכות לדורות המוקדמים ביותר של היישוב הציגו שברים עמוקים שלא החלימו וסימני ניקוב פתאומיים. פתולוגים שניתחו את העצמות פירשו את הפגיעות הללו כפציעות שנגרמו סמוך לרגע המוות באמצעות כלי נשק בעלי להב חד. סימנים אלו מספקים עדות פיזית ברורה לאלימות קשה וקטלנית בין אנשים או קבוצות באזור הספר של ימי הביניים.
4+השתמרות ה-DNA העתיק אפשרה לחוקרים לסרוק את השלדים גם אחר מיקרובים והיסטוריה רפואית, דבר שהניב תובנות קריטיות על הרגלי היומיום של שוכני המערות: הניתוח המטגנומי זיהה חיידק העובר מבעלי חיים לבני אדם, המדביק דרך פצעים פתוחים בעקבות מגע ישיר עם חיות בית. ממצא זה מחזק משמעותית את העדויות לפיהן תושבי המערות הסתמכו בכבדות על גידול בהמות לצורך מחייתם.
הממצא המשמעותי ביותר היה גילוי של נגיף האבעבועות השחורות בשלדו של אדם שנקבר במהלך המאה ה-10. זהו כעת המקרה העתיק ביותר של אבעבועות שחורות שאומת גנטית בדרום אירופה.
4+התגלית הזו מטלטלת את עולם ההיסטוריה. הזן הגנטי שנמצא במערות ספרד תואם באופן מדויק לגרסאות ימי-ביניימיות שנמצאו בעבר בסקנדינביה, גרמניה ורוסיה. הקשר הביולוגי הזה קורא תיגר ישיר על התיאוריות ההיסטוריות המקובלות, לפיהן ההנחה הרווחת הייתה שהאבעבועות השחורות חדרו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה דרך נתיבי המסחר המוסלמיים הדרומיים. הנתונים החדשים מוכיחים את ההפך – הפתוגן הקטלני למעשה התפשט כלפי מטה, דרך רשתות הקשרים של צפון אירופה.
