בג"ץ קבע בשבוע שעבר כי יש לשפץ באופן מיידי את רחבת הכותל הדרומית, המכונה "עזרת ישראל", ולהפוך אותה לרחבת תפילה קבועה עבור הרפורמים ונשות הפרובוקציה. במהלך הדיון, סירב השופט יצחק עמית, לדון במהות זכות התפילה לרפורמים, התעקש לדון על בניית הרחבה כאשר הוא אומר בזלזול: "מדובר בסך הכול בכמה קרשים".
3+במבט ראשוני, יצחק עמית לכאורה צודק, מדובר בקיר אבן, רצפת עץ, מה כל הסיפור? אבל כשפתחתי את החומש בבית הכנסת ראיתי שגם התורה מדברת איתנו על קרשים, והרבה. ה' מצווה את משה לבנות משכן והתורה מרחיבה את עניין הבנייה לפרטי פרטים: כל עץ, כל בד, כמות, אורך ורוחב. מה התורה רוצה מאיתנו? הרי בסה"כ מדובר בכמה קרשים.
בתחילת הפרשה נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הקב"ה לא סתם מצווה על בניית מקדש אלא מצווה למען מטרה גדולה – "ושכנתי בתוכם" – בתוך הקרשים, בתוך האבנים יש מהות הרבה יותר גבוהה – שכינה. או כמאמר המשורר: "יש אנשים עם לבן של אבן, ויש אבנים עם לב של אדם".
3+הכותל הוא לא סתם קיר של אבנים, או כמו שהרפורמים מכנים אותו: "מרחב ציבורי פתוח, קיר תמך של הר הבית". האבנים של הכותל, ספגו את התפילות ואת הדמעות של מילוני יהודים במשך אלפיים שנות גלות, את כל הקושי, כל הכוסף לבית המקדש, הכל עבר שם, הן מלאות קדושה, הן מלאות לב של אדם. כנראה, רק אדם עם לב של אבן יכול להסתכל על העניין כקרשים.
הכותל הוא רק חלק מהמאבק הכולל שיש פה. מי שרואה את הכותל כקיר תמך סתמי, רואה גם באזרחיה היהודים של מדינת ישראל, כאוסף מקרי של אנשים בעלי לאום זהה, הוא לא רואה את המהות, הוא לא רואה את הנשמה היהודית, הוא לא מבין למה צריך מדינה יהודית, ולכן בשם השוויון הוא יחתור למדינת כל אזרחיה, ויפגע פעם אחר פעם בערך היהודי של המדינה.
3+מחר, (ראשון) צפוי לעלות לוועדת שרים לענייני חקיקה החוק "לשימור המקומות הקדושים", החוק מכפיף את האחראיות הבלעדית במקומות הקדושים בכלל ובכותל בפרט לרבנות הראשית בלבד. ראש הממשלה נתניהו מנסה להוריד את הנושא מסדר היום, אבל מי שמבין את ליבן של האבנים, מי שמבין את מהות המאבק, יצביע מחר בעד החוק, לשימור ליבו וקדושתו של עם ישראל.
