לאחר כשנתיים מאז החלו המאבקים סביב הליך המינוי של נציב שירות המדינה בין הממשלה למערך הפקידותי וארבעה חודשים לאחר כיום הדיון – היום (שלישי) בג"ץ קבע: המדינה לא תהיה מחוייבת לבנות "הליך תחרותי" כדי לקבוע את המינוי.
מדובר בהחלטה דרמטית של שופטי העליון: הדיון בו נקבע פסק הדין הוא דיון בהרכב מורחב לאחר ערעור שהגישה המדינה. בפסק הדין הראשון, קבעו השופטים עמית וברק ארז בדעת רוב נגד השופט סולברג כי המדינה תהיה חייבת לבנות "הליך תחרותי" למינוי – על אף שזה מעולם לא נדרש בחוק.
לאחר הגשת הערעור מצד המדינה, קבע השופט דוד מינץ כי הדיון בערעור יעשה בהרכב של חמישה שופטים, שיכלול את ההרכב המקורי – עמית, ברק ארז וסולברג, וכן שני שופטים נוספים – ווילנר ומינץ עצמו. לאחר דיון סוער בבג"ץ, בו ייצג את עמדת המדינה עורך דין דוד פטר, הפכו השופטים, כאמור, את פסק הדין הקודם, ושחררו את הממשלה מהצורך לבנות "הליך תחרותי".
3+תקציר פסק הדין
פסק הדין אותו פרסמו השופטים נפתח בהסבר על חוק שירות המדינה (מינויים), שנחקק, כידוע, בשנת 1959, ולפיו הממשלה תמנה את נציב שירות המדינה, כשעל המינוי לא חל חובת מכרז. בתגובה לעתירות, המדינה למנות את הנציב הבא כשהיא נעזרת בוועדה מיוחדת, כפי שהיה נהוג בשלושת העשרוים האחרונים. מנגד לממשלה התייצבו העותרות, בגיבוי היועצת המשפטית לממשלה.
לגישת השופטים סולברג, וילנר ומינץ, מינוי נציב שירות המדינה אינו חייב להיעשות באמצעות הליך תחרותי. לגישת מינץ – מינוי נציב שירות המדינה אינו חייב להיעשות באמצעות הליך תחרותי. תחילה קבע כי חוק המינויים אינו מטיל חובה לערוך דווקא הליך תחרותי, וכי הדבר נלמד בין היתר מפרשנותו של סעיף 6 לחוק. עוד נקבע כי גם במישור שיקול הדעת לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת הממשלה.
3+לצידו, התייצבה השופטת ווילנר, שהרחיבה את הטענה כי "שיקולים הנוגעים להשקפתו הרעיונית של המועמד ביחס לסוגיות מקצועיות הכרוכות בתפקיד הנציב, אינם שיקולים זרים למינוי הנציב", והבהירה כי אין קשר רציונלי בין "הפגם" של "השקפה רעיונית" לשינוי ההליך.
השופט סולברג, שהיה בדעת מיעוט עוד בפסק הדין הקודם, אף הגדיל ומתח ביקורת על עצם קיום העתירות: "האופן שבו הגיע ההליך אל סיומו, ממחיש את הצורך לנהוג זהירות בכל הנוגע להנעתם של שינויים חדים"
3+"מאמץ רב הושקע, משלל כיוונים; מחירים – שביניהם הותרתה של נציבות שירות המדינה זמן רב ללא מינוי קבע – שולמו, אך בסופו של דבר נותרנו עם חזרה אל נקודת המוצא – שיטת המינוי אשר נהוגה עִמנו מזה למעלה מ-30 שנה", נכתב בפסק הדין, "טוב יהיה אפוא, במבט צופה פני עתיד, אם 'תמונת סיום' זו, על הדרך הארוכה שנדרשה עד אליה, תישקל על-ידי כלל העוסקים במלאכה – כמובן לא כשיקול בלעדי – טרם שינסו לשנות מן הנהוג והמושרש במחוזותינו. שינויים, גם דרמטיים, עשויים להיות נדרשים ומבורכים; אך התנהלות במתינות ובזהירות – חשובה ביותר אף היא".
בדעת מיעוט
מנגד, עמדו השופטים יצחק עמית ודפנה ברק ארז, שהוסיפו להתעקש על חיוב המדינה בהליך תחרותי. עמית טען כי "עיון בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף מעלה כי המחוקק לא ראה בתפקיד הנציב אך כזרוע ביצועית של הממשלה, אלא במידה רבה ההפך. תכלית זו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק המינויים: הבטחת המקצועיות והא-פוליטיות של השירות הציבורי בכלל, ושימור עצמאותו ואי-תלותו של הנציב בפרט".
3+השופטת דפנה ברק ארז הצטרפה גם היא לעמדת עמית, וקבעה כי יש לקיים הליך תחרותי, כשהיא מונה שני טעמים: הראשון – "נציב שירות מדינה שהוא בעל זיקה פוליטית עלול לתת משקל עודף ללחצים כאלו ואחרים "לסדר" מקורבים", והשני – "דיני ניגוד העניינים מבססים את התוצאה, בהתחשב בכך שמתוקף תפקידו מעורב נציב שירות המדינה כציר מרכזי בהליכי מינוי, ובהתאמה גם בהדחה, של נושאי משרה בכירים במערכת אכיפת החוק", כשהיא מקשרת בין המינוי של הנציב – לתיקים נגד רה"מ.
