לאחרונה הוציא השופט חאלד כבוב צו הדורש מהמדינה לנמק כיצד ובפני מי עליה להצדיק את שיקול הדעת של הממשלה בנוגע לתנאים לסיום המלחמה ולשחרור החטופים. צו הזוי זה מתיישב עם התפיסה של אהרן ברק שלפיה אסור שיהיו "חורים שחורים" – אזורי פעילות ממשלתית שאינם נתונים לביקורת שיפוטית, שכן אחרת יהיה ניצול לרעה של הכוח.
הבעיה היא שאנחנו בעידן של ניצול לרעה של הכוח, אבל לאו דווקא מצד הממשלה, אלא מצידו של בג"ץ. מדוח שהתפרסם לאחרונה על ידי התנועה למשילות ולדמוקרטיה, בהובלת עו"ד יסכה בינה, עולות פרקטיקות רבות, ישירות ולעיתים אף עקיפות, של התערבות בג"ץ בסוגיות ביטחוניות נפיצות.
1+נזכיר רק את עניין קריסת הגדר בשבעה באוקטובר. ב-2018 נערכו "צעדות השיבה" של ארגון הטרור הרצחני חמאס לאורך גדר הגבול, תוך חדירת מחבלים המחופשים לאזרחים לפרימטר, אזור הריגה. בג"ץ דן בעתירות של ארגוני שמאל רדיקלי, האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וגישה, נגד הוראות הפתיחה באש בפרימטר, כשהעותרות טענו שיש להחיל הוראות המתאימות לפיזור הפגנות בישראל ולא הוראות המתאימות ללחימה נגד מחבלים.
בג"ץ דחה את העתירות רק לאחר שפרקליטות המדינה הצהירה על אימוץ הוראות פתיחה באש מחמירות כנגד מחבלי החמאס המחופשים לאזרחים, וגם אז, כפי שנחשף בעבר, אסתר חיות וחנן מלצר עשו "מקצה שיפורים" על הצהרות המדינה והקשו עוד יותר על הוראות הפתיחה באש.
1+התוצאה: הפרימטר קרס, עבר לשטח ישראל והיה צר הרבה יותר; עשרות אלפי נוח'בות חצו את הגבול בשבעה באוקטובר, ו-1,200 מבני ובנות עמנו נרצחו ונאנסו בטבח האכזרי ביותר בתולדות מדינת ישראל.
בג"ץ נוטל לעצמו סמכות בתחומים שאין לו כל מומחיות, אך אינו מוכן לשאת באחריות. כשנחשפה אחריותם של חיות ומלצר לאסון השבעה באוקטובר, הנהלת בתי המשפט מיהרה להוציא הודעה המרחיקה את אותם שופטים מן התוצאה האסונית של פסיקתם ("אבל דחינו את העתירה…"). כי ככה זה: הם אוהבים לקחת לעצמם כוח, אבל כאשר המדיניות שהם עצמם גיבשו (שפצור הוראות הפתיחה באש בפרימטר והחלשתן) קורסת – הם ממהרים לברוח מאחריות.
ואחר כך אותם גורמים רוצים שניתן לשופט עמית למנות משהי כמו חיות, שנושאת בעצמה באחריות לאסון של השבעה באוקטובר, לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית.
