שופטי בג"ץ לא רגילים לרעש באולם. הם רגילים לדממת אלחוט בזמן שהם דנים להם בזכויות מחבלים, בסוגיות ביטחוניות ובנוהלי פתיחה באש. הם רגילים לשיתופי הפעולה שלהם עם הפרקליטות והיועמ"שית מגובה מגדל השן, מבלי להסתאב בפשוטי העם הקולניים, הבורים וחסרי ההבנה.
שנים שהכל הלך להם חלק – דפק כמו שעון שוויצרי. העם הלך לבחירות וקיבל שלטון שהוא למראית עין: "שישחקו קצת בארגז החול של העלק דמוקרטיה ולא יפריעו לשלטון הפקידים לנהל את העסק".
1+האמון במערכת המשפט היה טוטאלי – אנחנו לא הבנו שום דבר והם היו בעינינו המבינים הגדולים, צודקים ונאורים כל כך. לא ידענו שיש סיבה הגיונית ללמה אנחנו בוחרים ימין כל השנים האלה ומקבלים שמאל פרוגרסיבי – היום זה כבר ברור לכולם. ואם יש עוד ספק קטנטן – הנשיא עמית כותש אותו עד דק.
במו ידיו, מול עינינו המשתאות, עמית אומר בקול רם: "לא מזיזה לי דעתכם, לא חשוב לי אמונכם בי. אנחנו נתנהג כמו גוף פוליטי ואתם תרקדו". וזה מכאיב בבטן וקורע את הלב לראות משפחות שכולות מבוזות, לראות מוסר כפול ואכיפה בררנית – אבל זה הכרחי כדי להסיר את הלוט מעל ההצגה העלובה הזו, רגע לפני שנוריד אותה סופית מבימת חיינו.
1+השופט עמית הזדעזע אתמול מהרעש באולם וטען שזו "פגיעה בלב הדמוקרטיה כל הרעש הזה שמפריע לדיון", תוך התעלמות בעין גסה מהעובדה שעצם קיום הדיון הוא הפגיעה בדמוקרטיה. הכל מעוות, הכל עם ריח רע.
השופט עמית נלחם על כבודו האבוד באולם המשפט וכנראה לא מכיר את החוק היהודי הפשוט: כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו. כבוד מרוויחים ביושר אדון עמית, לא דורשים אותו בכוחניות.
וכך יוצא שהחשיבות העצמית המנופחת בבג"ץ, זו שמנותקת מהצדק הטבעי ורומסת את ההיגיון המוחלט, היא הסיבה שהם יהיו לא חשובים יותר – ושנשנה לתמיד את מערכת המשפט.
