עוד יום סוער עובר על ישראל, עמוס באירועים שמציפים את סדר היום התקשורתי. בין הכנס של יאיר גולן ליום העדות ה-34 במשפט נתניהו, הצליח לחמוק מתחת לרדאר דיווח לכאורה מינורי של כתבנו מוטי קסטל: נציגי השב"כ שנדרשו להשתתף בדיון בכנסת בנושא האיומים על ח"כים – פשוט לא טרחו להגיע. הסיבה הרשמית? מדובר בדיון פתוח.
לכאורה, טענה לגיטימית: אנשי הצללים של השב"כ מתקשים להיחשף, וחשיפת מידע מודיעיני מסווג בדיון מצולם ומשודר אינה סבירה. אך קשה להתעלם מההקשר הרחב יותר – ומהעובדה שמדובר באירוע חוזר, לא חריג.
2+בסוף החודש שעבר, יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן כינס דיון בנושא אכיפה בררנית, ודרש מנציגי ארבעה גופים – משטרה, שב"כ, פרקליטות ואגף חקירות ומודיעין – להתייצב ולהשיב לשאלות נבחרי הציבור. גם אז, שניים מראשי הגופים – מפכ"ל המשטרה דני לוי וראש השב"כ היוצא רונן בר – פשוט סירבו. לוי טען כי הנושא "אינו נוגע למשטרת ישראל", ורונן בר פשוט לא הגיע.
זו אינה טעות נקודתית, אלא דפוס, שבו גופי הביטחון החמושים בישראל בוחרים שוב ושוב להתעלם מהכנסת – הגוף הריבוני היחיד במדינה דמוקרטית – ולקבוע בעצמם מתי יופיעו, אם בכלל.
2+התופעה הזו אינה רק עזות מצח, אלא סימן מטריד של התרופפות הכפיפות האזרחית על מערכות הכוח במדינה. לא בכדי כפופים אותם גופים לדרג הנבחר: הריבון בדמוקרטיה – העם – מעניק את הסמכות ואת הכוח לארגונים הללו, אך באמצעות נבחריו הוא גם מציב להם גבולות. כשגופים חמושים פועלים ללא פיקוח אפקטיבי – ובגיבוי מתמשך של מוסדות כמו הייעוץ המשפטי ובג"ץ – הם עלולים לשכוח לא רק ממי קיבלו את הכוח, אלא גם למען מה.
כשנציגי שב"כ מסרבים להופיע לדיון שנוגע לביטחונם של חברי הכנסת, זו אינה בעיה בירוקרטית – זו סכנה מבנית. יו"ר הוועדה, ח"כ צביקה פוגל, הודיע כי יקיים דיון חסוי בוועדה, והבהיר שהוא מתכוון לדרוש תשובות ברורות מהגורמים שנעדרו – גם אם לא בפני מצלמות.
2+"מדינה שלא יודעת להגן על שליחי הציבור שלה – לא תוכל להגן על אזרחיה", אמר ח"כ פוגל בסיכום הדברים, אך השאלה האמיתית נותרת בעינה: אם הגופים שאמונים להגן על הדמוקרטיה אינם רואים עצמם כפופים לה – מי, אם כן, יגן עליה מפניהם?
