אני עדי רנד, בת 20, נולדתי בארץ ובגיל שנה עברתי עם המשפחה שלי לארצות הברית. כל חיי התעסקתי בספורט, התחנכתי בתנועת הצופים ולימדתי ילדים עברית בזמני הפנוי.
עליתי לארץ לבד בשביל להתגייס, ולפני כן עשיתי מכינה קדם צבאית בשם "מיצר". לקחתי חלק בתוכנית 'גרעין צבר' ולאחר מכן התגייסתי ללוחמת חי"ר גבולות, יצאתי לקורס מ"כים והיום אני סמלת בגדוד 47.
2+לסגור חג בצבא מעבר לקושי כי אני בלי המשפחה שלי, זאת זכות אדירה, אני מרגישה שאני שומרת על המדינה ושבכל מחיר אתייצב בשבילה. להיות בצבא בחג זה להיות עם חברים- לעשות איתם את הערב חג, לשבת ביחד מסביב לשולחן בארוחה ולצחוק איתם ולהרגיש בבית.
אם לא הייתי סוגרת הייתי בלי המשפחה והגעגוע היה מורגש יותר מתמיד בגלל שבארה"ב חג זה משהו שמאוד מחבר בין כולם, אנחנו מיעוט שם, ובחגים כל היהודים מתחברים וכולם הולכים לבית כנסת ביחד. להיות עם החברים בצבא מחבר אותי למשפחה גם בזמן שאני מתגעגעת אליהם, זה עושה הרגשה טובה שיש לי את החברים.
2+כשאני בבסיס אני מרגישה שאני שומרת על המדינה- נכון שהדבר המקובל הוא להיות עם המשפחה ויותר קשה לסגור אבל זו משמעות אדירה, לסגור ולהגן על המדינה גם שקשה ולא נוח.
הטיפים שלי לסגירת חג בבסיס:
1. אני אוהבת לעשות קניות ולעשות לנו את החג יותר מיוחד, שזו לא סתם שבת שאנחנו סוגרים, לעשות את זה אירוע שבו אנחנו חוגגים ביחד, ולמרות שזה קצת עצוב כי אני לא עם המשפחה שלי, לזכור שזה לגמרי חוויה לשירות שאני אזכור.
2. לזכור תמיד שזו זכות ענקית, לשמור על המדינה שלי. בשביל זה עליתי לארץ ואני מזכירה לעצמי את זה שקשה לי.
3. חג זה גם זמן לנוח! אני יושבת עם חברים, מדברת איתם וצורבת לעצמי זכרונות מהשירות הצבאי שלי שילכו איתי לכל החיים.
