הנציב הרומי גסיוס פולורוס הכביד את עולו על ירושלים במעשי שחיתות ואלימות כלפי העם, והמצב הידרדר מיום ליום. השיא היה בתחילת הקיץ של שנת 66, שאז נכנס פולורוס לעיר עם גדוד חיילים כדי לשדוד שוב את כספי המקדש. המהלך לא עבר בשקט, ונערים יהודים קיללו את הנציב. הוא דרש שיסגירו אותם לידיו, וכשזה לא קרה שלח את חייליו לשדוד את יהודי ירושלים ולטבוח בהם.
3,600 איש נהרגו, ובהם נשים, ילדים ותינוקות. ההנהגה ניסתה להרגיע את העם, ופולורוס הסכים להחזיר את השקט אם יצאו לקראתו הנכבדים והכוהנים הבכירים לברך אותו לשלום. כאשר הם יצאו שלח פולורוס את פרשיו לדרוס אותם באכזריות.
בניגוד לאינטרס הרומאי לשמור על השקט, יוסף בן מתתיהו טוען בכתביו כי פולורוס דווקא רצה לעורר מרד יהודי קטן. הוא היה אז בסוף כהונתו, ותכנן להשתלט על עוד אוצרות. כדי להצדיק את האלימות ואת השחיתות רצה פלורוס להראות שהעם ביהודה מרדן, ולכן הוא נאלץ לנקוט יד קשה. האימפריה הרומית היתה בכאוס, בין השאר משום שהקיסר נירון לא היה בקו השפיות, ופולורוס ניצל זאת. המצב בירושלים הידרדר במהירות, ורעיון המרד צבר תאוצה.
גם יוסף, ואיתו כמה מראשי הפרושים המתונים, הצטרף למרד, וממשלת מרד הוקמה בירושלים בראשות הכוהנים הירושלמים. בספריו טען יוסף שניסה לשכנע שלא למרוד אך לא נחל הצלחה, אם כי הוא אינו מסתיר שקיבל תפקיד חשוב במרד. כבן למשפחה חשובה ובעל ניסיון מדיני שלחה אותו ממשלת המרד, שרצתה לשלוט על המורדים בגליל, להיות ממפקדי המרד בגליל.
טעימה מתוך מדור ההיסטוריה של נעם אשכולי ב"עכשיו מגזין": לחצו כאן
מחריבים את הגליל
המצב בגליל לא היה פשוט. היו בו הרבה דרכי גישה שקשה להגן עליהן, נמל עכו היה בשליטת הרומאים, וכן היו באזור הרבה ערים הלנסטיות ומעורבות. גם בקרב היהודים היה המצב מורכב: ציפורי סירבה להשתתף במרד, בטבריה היו סכסוכים פנימיים, ובגוש חלב הייתה אופוזיציה יהודית שהתנגדה ליוסף, בראשות יוחנן מגוש חלב, שיוסף מתאר כשנוא נפשו.
איך מתכוננים למרד בצבא החזק ביותר בעולם? לרשותו של יוסף עמדו בכל הגליל כמאה אלף מורדים נחושים. זה לא מעט, אך הם היו לא מאומנים וחסרי נשק. השלב הראשון היה מיגון.
יוסף פעל לביצור שבעה עשר ערים ומתחמים, כולל יודפת, טבריה, גמלא, הר תבור והארבל. הוא מינה מפקדים, אסף נשק וחילק אותו לחיילים, בנה תוכנית אימונים וייסד משמעת צבאית. יוסף מספר שהיה צריך להתמודד עם אופוזיציה של המפקדים הגליליים, שלא אהבו את ההצנחה של מפקד ירושלמי עליהם. אין לו מילים טובות עליהם.
די מפתיע שיוסף המתון הגיע להיות מפקד המרד בגליל, ואולי בשל אופיו הוא עשה גם פעולות שהרגיזו את המורדים. כשקבוצה של מורדים שדדה שיירה של המלך אגריפס – נינו של הורדוס, ששלט על ממלכה קטנה באזור סוריה – ניסה יוסף להחזיר את הכסף.
יוחנן מגוש חלב שלח לממשלת המרד בירושלים תלונה נגד יוסף, ויוסף התבקש להגיע למשפט אצל ראש הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל, אך סירב לבוא.
הידיעה על המרד הגיעה לרומא. נירון שלח לירושלים את אספסיינוס, איש צבא שהצליח לדכא מרד בבריטניה, ואספסיינוס הגיע עם בנו טיטוס ועם צבא ראשוני של שישים אלף חיילים. הם הגיעו לעכו והחלו בכיבוש הגליל.
טעימה מתוך מדור ההיסטוריה של נעם אשכולי ב"עכשיו מגזין": לחצו כאן
ציפורי, שתמכה ברומאים והתנגדה למרד, קיבלה את פניהם בזרועות פתוחות. היישובים שהתנגדו לרומאים נכבשו, ותושביהם נרצחו או נמכרו לעבדות. הגליל כולו חרב. קווי ההגנה שבנה יוסף הצליחו רק לעכב קצת את הרומאים. המורדים הלא מאומנים לא היו מסוגלים להתמודד בכוחות עצמם עם הצבא החזק בעולם.
יוסף נמלט מטבריה ליודפת המבוצרת וההררית והגן עליה ארבעים ושבעה ימים, אולם בקיץ של שנת 67 נכבשה גם יודפת. הרומאים עשו בתושבים טבח מזעזע, אך המפקד יוסף הצליח לברוח עם ארבעים מורדים למערה בסביבה. הרומאים גילו את מחבואם, ואספסיינוס שלח שליחים לפתח המערה לשכנע אותם להיכנע. המורדים במערה החליטו על התאבדות קבוצתית שבה כל אחד הורג את חברו והאחרון צריך להרוג את עצמו. ביד הגורל או בתחכום שלו נשאר יוסף אחרון עם מורד נוסף. השניים החליטו לוותר על ההתאבדות, ויוסף מסר את עצמו לרומאים.
"מלחמת האחים הכריעה את העיר"
באימפריה הרומית היו רוב המפקדים שנשבו מוצאים להורג ברומא לקול צהלת ההמון, אך יוסף הצליח לשנות את גורלו. הוא פנה אל אספסיינוס ברגע האחרון וטען כי הוא מתנבא שאספסיינוס יקבל הודעה בקרוב שהוא עומד להיות מוכתר לקיסר. ההודעה הגיעה, ובזכות זה חסו על חייו של יוסף, והוא נשאר צמוד לפיקוד הרומאי בהמשך מסע הכיבוש ודיכוי המרד בארץ. הם כנראה קיוו שעצם העובדה שמפקד המרד עבר לצידם תגרום לפגיעה מורלית במורדים. ייתכן גם שהוא עזר להם בדרכי גישה ובהיכרות עם השטח.
אספסיינוס חזר לרומא להתמנות לקיסר והשאיר את טיטוס לסיים את העבודה. יוסף הגיע למחנה של טיטוס מחוץ לירושלים לאחר שחלק מהחומות כבר נפרצו. טיטוס, במקום להשקיע אנרגיה מיותרת, העדיף לחכות שהנצורים ייכנעו בשל הרעב או בשל הפחד מהצבא העצום שנקבץ לירושלים מכל הסביבה. הוא שלח את יוסף לשכנע את הנצורים להיכנע, אך רובם סירבו להיענות לו.
בתוך העיר היה המצב קשה, ומלחמות ניטשו בין תומכי המרד למתנגדיו וגם בין מפקדי המרד עצמם: בין המפקדים מהגליל שברחו לירושלים ובין המפקדים הירושלמים. במאבקים הפנימיים נשרפו בתים ומחסנים ואפילו היו פגיעות בנפש.
יוסף כתב על זה: "אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים, שהייתה קשה הרבה מחוזקן של החומות". בתשעה באב נפלה העיר. עשרות אלפים נהרגו או נפלו בשבי ובית המקדש נשרף. העיר של יוסף, שבה נולד וגדל, העיר שאהב והעריץ, שהייתה היפה ביותר בעיניו מכל מקום בעולם – חרבה כליל.
טעימה מתוך מדור ההיסטוריה של נעם אשכולי ב"עכשיו מגזין": לחצו כאן
