נתחיל בהסבר קצר, איך בכלל עובד כל העניין של העקיצה? ברגע שחרק מעיק מחליט להתביית לנו על העור, ולספק לעצמו ארוחת צהרים דשנה שהיא הדם שלנו. בין אם זה חרק, טפיל או אפילו צמח, לגוף יש מנגנון שלם שנועד לטפל בבעיה.
ברגע שהעור שלנו מגורה, מופרשת מולקולה נהדרת בשם היסטמין, אתם בטח מכירים. ברגע שההיסטמין משתחרר מתרחשים כמה דברים – כלי הדם מתרחבים ונוצרת אדמומיות על העור, כמו כן נוזל המכיל כלים ממערכת החיסון דולף וכך נוצרת הנפיחות שכולנו מכירים. כלי המחץ של ההיסטמין מול הגורם הזר הוא הפעלת המוח שלנו, שחייב להבין כי גוף זר ופולש נמצא לנו על העור ממש ברגעים האלה, ויש לסלק אותו לכל הרוחות.
הפעולה המיידית שנוצרת מכל זה, היא הגירוד, שנועד להעביר את רוע הגזירה מעל עורנו ולהשיב אץ הסדר על כנו. אבל התהליך כואב והמוח חייב לטפל גם בתחושת הכאב הזו. אז הוא פשוט וקל מפריש סרוטונין, שבדרך כולל הוא הורמון המביא למצב רוח טוב. אנחנו בהחלט זקוקים לאחד כזה אחרי שנעקצנו.
1+הסרוטונין אמנם מביא לשיכוך כאב, אבל במקביל הוא נקשר לקולטנים אשר הביאו את המוח להפריש אותו מלכתחילה, למרות שעכשיו כבר אין בהם צורך. הרי החרק נמלט על נפשו, ונותרה רק העקיצה. אבל הקולטנים לא מוותרים ומתריעים בפני המוח שיש להמשיך ולגרד, ולכן הם ממשיכים לגרום לעקצוץ. המוח שב ומטפל בעקצוץ על ידי גרימת חשק עז לגירוד וכך נוצר מעין מלכוד. התוצאה – אנחנו לא מפסיקים לגרד ובעצם להעמיק את התופעה.
זה דומה מאוד לתופעת "כאבי פנטום" בה כרותי איברים עדיין מרגישים כאב באיבר שנכרת, למרות שזה כבר רחוק מגופן.
עוד כתבות שבטוח תאהבו:
מדוע אם כן הגירוד מרגיע, ממכר ואף גורם לתחושת הנאה? הסברה כיום היא שהגירוד מגרה את קצוות העצב באיזור הפצע. גירוי עצבי זה גורם לשחרור של אנדורפינים – חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח, המסייעים לשיכוך כאב ולהעלאת השמחה והאושר. וככה רבותיי, נוצרת התמכרות ופתאום מאוד קשה להפסיק לגרד ולוותר על השניות המעטות של רוגע ושלווה, אשר מעניקים לנו האנדופינים.
מה הפתרון? בפשטות – להפסיק לגרד. זה קשה וזה מורכב, אבל כמו שהדבר הגרוע ביותר לעשות כשנקשרים באזיקונים הוא לנסות להשתחרר כך גם כן – הגירוד רק יוסיף ויעמיק את העקיצה והישארותה על גופכם. למזלנו ישנן אינספור משחות, טבעיות ותעשייתיות אשר משרות רוגע על האזור המגורה וכשיש אותן – מי צריך אנדרופינים?
