מלכות ישראל לא חרבה וגלתה ביום אחד אלא שלב אחר שלב, פעימה אחר פעימה. היה זה תהליך מדורג של מעין התפרקות בהרגלה, בין אם בכפייה ובין אם כתוצאה מתהליכים פנימיים, שמוססו את ה"דבקים" שמחזיקים ומחזקים חברה בריאה ועם חפץ חיים של בני חורין עצמאיים.
התפרקות ממלכת ישראל וחורבן בית ראשון התאפשרו בשל תהליכים חיצוניים ופנימיים בתחומים מדיניים, חברתיים וביטחוניים, שיצרו תנאים מבצעיים נוחים יותר בעבור האויבים לנגוס בממלכה עד כלות. תהליכים חברתיים פנימיים הובילו לאבדן דרך, לערעור אבני היסוד, לפגיעה בזהות הקולקטיבית ובערכיה הבסיסיים המשותפים של האומה, לפלגנות והקצנה שהזמינה אויב וצר להחריב את הבית הלאומי ולהגלות את יושביו לתפוצות.
הלחצים הפנימיים והחיצוניים אילצו את ההנהגה הישראלית דאז, להיגרר למצבים סבוכים ולהיכנע בתהליך שארך כ-130 שנים לעוד ויתורים על ערכים, שטחים וכיו"ב. למצב זה של התפרקות מדורגת הורגלו האנשים במרוצת הדורות והשנים, עד שלא נותרה בשליטתם כברת ארץ עצמאית, התפרקו הערכים והמכנים המשותפים, שלאחריהם כלו המוסדות המדיניים ונפוצה האומה לגלות.
תזכורת לרצף התהליכים
תהליך חורבן בית ראשון היה מדורג ונפרש כאמור על פני כ-130 שנים, בהן נגזרו מספר גלויות על עם ישראל, עד השלמתו בטבח המוני וחורבן ירושלים. מאורעות אלו נצרבו בתודעה הלאומית, הדתית ובלוח השנה העברי כשהשיא בחורבן הבית המצוין בתקופת בין המיצרים: יז' בתמוז עד ט' באב, מהמצור על ירושלים ועד לחורבן בית המקדש.
על שלוש הגלויות הראשונות ניצח מלך אשור המוכר בתלמוד בשמות שונים: תגלת פלאסר, פלנאסר, שלמנאסר, פול, סרגון, אסנפר, רבא, יקירא וסנחריב.
ב“ספר” מדרש תדשא כתוב על הגלות הראשונה: "בא פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה" – כך נפל ואבד לו עבר הירדן, או אם תרצו- שתי גדות לירדן זו לא שלנו וזו גם כן.
גלות שניה ארעה ככתוב בספר מלכים ב' פרק טו' "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה" – הגליל כבר לא בידיים יהודיות.
גלות שלישית המוזכרת בספר מלכים ב' פרק טז', משויכת לרצין מלך ארם שפינה יהודים מדרום הארץ: "בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" – בימינו אמנם חזרו יהודים ליישב את חבל אילות אך עדיין ניצבים אנו בפני אתגר התיישבותי גדול ואתגר משילותי רב ממנו בכל רחבי דרום הארץ. כברת ארץ בה אבדן המשילות והביטחון עלול להביא לניתוק מרחבים שלמים בין מרכז הארץ לדרומה, באם תימשך גזילת הקרקעות וההתנחלות הלא חוקית של הבדואים, כמו גם האלימות, הטרור והפשיעה מצידם כנגד יהודים.
הגלות הרביעית משטחי ישראל מוזכרת בספר מלכים ב' פרק יז' עת בא שלמנאסר והגלה את עשרת השבטים שנאמר "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן–וְעָרֵי מָדָי" – זוהי גלות יהודי שומרון. לפני 55 שנים חזר עם ישראל להתיישב בשומרון לאחר שחרורו מהכיבוש הירדני במלחמת ששת הימים. אך מאז הסכמי אוסלו נראה כי גלות שומרון נוספת נכפתה על המתיישבים היהודים החדשים עת פונו יהודים מגנים, כדים, שא-נור וחומש לדוגמא. ישנה מערכה על שטחי C ואתרי מורשת בשטח A ו- B מחוללים ונרמסים באופן מכוון על ידי הרשות הפלסטינית בהעדר משילות, בהעדר ריבונות ובהעדר הבנה כי בשומרון עוצבה דמותו של העם היהודי.
לאחר גלות שומרון מגיעה הגלות החמישית הכתובה בספר ישעיהו לו': "וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם"- כל דרום ערי יהודה עוברות לידיו של סנחריב.
גלות שישית בימי יהויקים עת עלה נבוכדנצר והגלה את יהויקים וחלק מהעם אשר עמו, בעיקר משכבת ההנהגה ומגיבורי החיל. ככתוב בספר דברי הימים ב' פרק לו': "עָלָיו עָלָה, נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיַּאַסְרֵהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, לְהֹלִיכוֹ, בָּבֶלָה".
הגלות השביעית ידועה כגלות יהויכין וגלות החרש והמסגר שהנביא יחזקאל, דניאל ומרדכי היהודי היו בין גוליה. מסופר במסכת גיטין פח א' שהחרש והמסגר היו שכבת תלמידי החכמים וגדולי התורה בישראל, כך שהגלייתם על ידי נבוכדנצר הייתה למעשה חלק ממגמת פירוק החברה ויצירת הפרדה בין דת למדינה. זאת מתוך הבנה, ובהקבלה לימינו, שמדינת ישראל בלי דת היא מדינת כל אזרחיה- חלולה מערכיה הייחודיים, שקל יהיה להפכה לישות ככל הארצות ולבלולה בעמים. ככתוב בספר מלכים ב' פרק כד': "וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל-הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר: לֹא נִשְׁאַר, זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין, בָּבֶלָה; וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו, וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ, הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים, וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף–הַכֹּל, גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה; וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה, בָּבֶלָה." – נבוכדנצר רוקן את ישראל מייחודה ומתוכנה בעצם פירוק יסודותיה של החברה אשר נותרה מוחלשת, פגיעה וריקה מתוכן.
זמנה של הגלות השמינית הגיע לאחר שבמשך למעלה ממאה שנים אבדו חלקי מולדת, תהליכי פירוק חיצוניים וקיטוב פנימי עברו על החברה יחד עם הגליית עם ישראל מארצו. כל שנותר כעת לאויב הוא לפרק את לב האומה הישראלית- להחריב את ירושלים בירת ישראל. ביום ט' באב חרבה ירושלים ועמה נפלה סופית הממלכה ורבים מעם ישראל הומתו או הוגלו, ככתוב בספר מלכים ב' פרק כה': "וישרוף את בית השם ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים".
מי למד מה?
אויבי ישראל מבינים גם בימינו אנו כי חורבן מדינת ישראל או הישות הציונית, יכול להתבצע בשלבים ולאורך זמן. כל מה שצריך הוא סבלנות (סאבר בערבית), נחישות ג'יהאדיסטית התקפית ועורמה מזרח תיכונית המנצלת את חולשתו ותמימותו של האויב המתפתה ל"הודנות", "תהדיות", הסדרות זמניות והסכמים הזויים שאת הערבים בעיקר, משרתים.
ראו כדוגמא למימוש האסטרטגיה את "תכניות השלבים" שהגו אויבינו הערבים ביובל השנים האחרונות. היו אלו המצרים שהגו בתקופת מלחמת ההתשה את "תכנית השלבים של נאצר". ישנה "תכנית השלבים" המפורסמת מכולן של אש"פ שהתקבלה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית ביוני 1974, אותה הגה רב המחבלים ערפאת ימ"ש. תכנית אסטרטגית ובה עשר נקודות ברורות המפרטות בקצרה כיצד תשוחרר כל פלסטין ועודנה תקפה גם לאחר מותו של הראיס הראשון. תכנית הבניה הפלסטינית בשטחי C המבוצעת ביתר שאת בשנים האחרונות המכונה "תכנית השלבים של פיאד", וכמובן תורת השלבים של החמאס שאין לטעות בכוונתה לגבי עתידה של ישראל כמדינה.
כל שנותר כעת הוא לבחון לאור הדברים את התהליכים וההתנהלות של המפלגות הערביות והח"כים העומדים בראשן, שבחסות החוק ובסיוען של מפלגות פוסט ציוניות, מכרסמות בשיטתיות בעקרונות עליהם מושתתת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המהווה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. במילה אחת- ציונות!
לכל תכניות השלבים, מאז תקופת המלכים ועד לימינו אנו תכלית אחת- חורבן ישראל. אם לא במכה אחת מוחצת כפי שנוסה ללא הצלחה יתירה, אזי יעשה הדבר בשלבים, טיפין טיפין, עד שתתפרק החברה מבפנים ולא תוכל עוד לעמוד בפני אתגרים ולחצים חיצוניים.
תרומה מבית למאמצים של עוכרי ישראל לפירוק התשתית עליה מתקיימת מדינת ישראל והחברה היהודית בה, ניתן למצוא בפיחות הזוחל בחינוך לאהבת הארץ, למורשתה ולמסורתו של העם היהודי ששמרה אותו כעם למרות הגלות, הרדיפות והפרעות. עלינו לדרוש ולשאול להיכן נעלמו "שיעורי המולדת" ומדוע אין הם נקראים כך ולמה הוטמעו לכאורה בשיעורי השל"ח או האזרחות? מדוע הושמט ונעדר מזה שנים ערך אהבת הארץ מרוח צה"ל וערכיו? כיצד מאפשרים את הפיחות הזוחל במעמד לימודי התנ"ך, כיצד הוטמע מקצוע "תולדות עם ישראל" בתוך לימודי ההיסטוריה הכללית ואינו עומד עוד בזכות עצמו? כיצד הפכה "מחשבת ישראל" או תושב"ע לנחלת תלמידים מעטים שבוחרים ללמוד מגמה זו במקום מדעים או מחשבים, בהם אין התלמידים לומדים אודות מסורת ישראל, מנהגים, חכמי הדורות ועוד? התפרקות מנכסים תרבותיים, הצנעת או השמטת מקצועות המייחדים את זהותנו כעם וזיקתנו לארץ ישראל הינה לא פחות מסכנה אסטרטגית העלולה לפגוע בחוסננו וביטחוננו הלאומי. בעוד שזהו המצב בקרב אזרחי ישראל היהודים בפרט, אויבינו הערבים, בני הישות הפלסטינית שהומצאה אפילו אחרי הפנטזיה של "ממלכת נרניה" הקסומה, אינם קופאים על שמריהם. ממציאים הם בשיטתיות נרטיבים הזויים, מטפחים אתוסים של טרור ומיתוסים על שהידים, עליהם מתחנכים דורות של צעירים, חלקם אף על חשבון מדינת ישראל תרתי משמע. משווים הם את הישראלים- הציונים לצלבנים אשר ניהלו מסעות צלב וכיבושים, טבחו בכל הנקרה בדרכם לארץ הקודש ושלטו בה בסופו של דבר לא יותר מ- 88 שנה עד שנאלצו לסגת מבלי שוב.
סיכום
ימי בין המיצרים הנחתמים ביום צום ט' באב נועדו להזכיר לכולנו את הקלישאה: "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". יתכן שבשמות האנשים והמקומות, התאריכים, האמצעים והתנאים השונים- חל שינוי מה, אך המהות היא החשובה. אותה יש ללמד ולהטמיע, פן חס וחלילה נאלץ לצאת לגלות נוספת.
ההבדל כאמור הוא שמדינת ישראל אמנם זכתה לעצמאותה המחודשת רק לפני 74 שנה, אך עם ישראל שב למולדתו ומימש את חזון שיבת ציון. זאת לאחר כאלפיים שנה בגולה בה ערג וכסף למכורה בכל עת, מועד ומאורע, הרבה לפני המצאת הנצרות וכמובן האסלאם, שחרט על דגלו את האימרה: "דין מוחמד בסיף (בחרב)".
ולמרות הכל, כדברי הנביא ירמיה בפרק לג': "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה … כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר השם". ובהמשך הדברים: " הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירֽוּשָׁלִַ֖ם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהוָ֥ה ׀ צִדְקֵֽנוּ׃".
*תודתי למורי ורבי, הרב משה על תרומתו והארת עיניי למקורות.
*מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של חברי, יהודה רובינוביץ ז"ל.
