היום (ה') מתקיים ברחבי העולם "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה". התאריך הנבחר הוא היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1945 מידי הנאצים ואותי אישית הוא פגש במהלך השנים האחרונות מזווית קצת שונה.
בילדות, כשהיינו בבתי הספר, כל שנה היינו נוסעים לשמוע ריאיון כלשהו מניצול שואה או שנסענו לבקר במוזיאון "יד ושם", שם ראינו את הזוועות שעברו סבינו וסבתותינו ועוד כל כך הרבה אנשים נוספים שנרצחו רק בשל היותם יהודים. אותי אישית המראות הללו די הלחיצו ואפילו הפחידו כך שעם הזמן השתדלתי להימנע כמה שאפשר עד שהגענו לכתה יא' ואיתו גם המסע לפולין.
לא ברור לי מה הייתה הסיבה שבזכותה החלטתי לצאת למסע אך אני שמח שעשיתי זאת. בפולין הגענו לראות בפועל את המקומות עליהם שמעתי כל כך הרבה וכשהגענו למחנה ההשמדה בטרבלינקה הופתעתי לגלות שכל מה שנותר הוא בעיקר פארק אחד גדול וירוק כשלא ברור לי כיצד אפשר לבצע רצח עם במקום כל כך שלו ונקי.
5+בהמשך שמענו עדות נוספת מניצול שואה שליווה אותנו ואז, אולי בגלל המיקום או בגלל העדות המצמררת אבל בפעם הראשונה הצלחתי להזדהות ולחוש במעט את הכאב שאותם חווים ניצולי השואה ולא רק בשנים הנוראיות ההם אלא גם היום, בשנת 2022 כשעברו קרוב ל-80 שנה מאז סיום המלחמה.
מאז המסע, שמעתי עוד אינספור סיפורים מניצולי שואה רבים שלצערנו עם הזמן חלקם כבר הלכו לעולמם וחלקם שחיים איתנו כאן.
5+אחד מהם שיצא לי להכיר לאחרונה הוא אריה, ניצול שואה בן 87 שהכרתי במקום לא צפוי והוא – חדר הכושר. אריה הופתע כשפניתי אליו בפעם הראשונה ושאלתי אותו: "מה שלומך, בן כמה אתה?". נדהמתי לגלות אדם שמעבר לזה שהוא כלל לא נראה בן גילו אלא גם גיליתי אדם פטריוט, עניו שלימד אותי בחודשים האחרונים דבר אחד או שניים על החיים.
אריה סיפר לי את סיפור החיים שלו ועל האנשים שאיבד בדרך וכששמע שאני עורך כתבה על יום השואה הבינלאומי הוא ביקש ממני דבר אחד: "פרסם שאנחנו לא מסכנים ולא נעליים, עברנו מה שעברנו כדי שתהיה לנו מדינה והייתי עובר הכל בשביל עם ישראל. אנו ניצולי השואה לא מבקשים רחמים מאף אחד אלא מבקשים דבר אחד בלבד והוא – תנו לנו לחיות בכבוד".
עוד אמר אריה בהתרגשות: "אחד הדברים שמדהימים אותי ביום השואה זה כשיש צפירה וכולם עוצרים מלכת. זה מדהים לראות את היחס החם של כל היהודים בארץ ובעולם מזדהים ומתחברים למשהו שהיה לפני כל כך הרבה שנים ועדיין, היה נחמד אם היחס הזה היה במהלך כל השנה ולא רק ביום אחד".
הדברים של אריה הדהימו אותי, מעבר לתעצומות הנפש שגיליתי באדם שמבוגר ממני פי 3 בגיל, ראיתי אדם שאיבד את רוב משפחתו, נתן את כל כולו למען המדינה, בין אם במלחמות כשעלה לארץ ובין אם בהקרבה שהוא עושה יום יום למען משפחתו והעזרה לילדיו. הבטחתי לאריה שאקח לתשומת ליבי את האמרה ונעשה הכל על מנת שהוא וחבריו יוכלו לחיות בכבוד.
5+היום פרסמה הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד לשוויון חברתי כי חיים בישראל 165,800 ניצולי שואה, 90% מהם בני למעלה מ-80. גילם הממוצע של הניצולים הוא 85 שנה. כ-31 אלף, שהם 19% מהניצולים, עברו את גיל 90, ולמעלה מ-950 ניצולי שואה חצו את גיל מאה. בנוסף, בשנה האחרונה הלכו לעולמם 15,324 ניצולים וניצולות ומידי יום כ-42 ניצולים נפטרים.
כשאנו מסתכלים על הנתונים הללו, אנו גם מבינים שבעוד 20-30 שנה לצערנו כבר לא יהיה את מי לראיין על אותם מראות קשים, כבר לא יהיה ממי לשמוע עוד סיפור גבורה ולכן אחזור שוב על הבקשה של אריה, שביקש עם חיוך גדול למרות סיפור חיים קשה: "תנו לנו לחיות בכבוד, זה לא מגיע לנו".
הבקשה הזו של אריה היא לאו דווקא לממשלה או ל"מושכים בחוטים", אלא לכל אחד ואחת מאיתנו, האזרחים, הנכדים והאנשים הקטנים. אריה אמר לי בין היתר שהוא לא מצפה מהממשלה עכשיו שתיתן לו ולמשפחתו כסף כלשהו, אלא מה שהוא וכל כך הרבה ניצולים נוספים רוצים זה דבר אחד בלבד והוא – יחס.
5+אריה הדגיש שבמיוחד היום, בתקופת הקורונה אנשים רבים חשים בדידות רבה ולאו דווקא ניצולי שואה, אלא גם אנשים רבים אחרים שנאלצים להישאר מבודדים בביתם משל המגיפה ולפעמים מה שיכול לעשות פלאים זה סך הכל דרישת שלום, שיחת טלפון קטנה לסבא וסבתא ואיחולי בוקר טוב.
אחרי השיחה עם אריה, שהשפיעה עליי רבות החלטתי שאעשה הכל בכדי להעביר הלאה את המסר שלו ולא רק לשתף אלא גם ליישם ולכן אני מזמין את כולנו לקחת על עצמנו לבקר יותר את סבא וסבתא, להרים טלפון לאמא ואבא, ולומר דבר אחד קטן שיכול לעשות המון: "בוקר טוב, מה שלומך? התגעגעתי".
5+