בזמן שבכנסת רבים: בג"ץ שוב חותר מתחת לדמוקרטיה

בזמן שבכנסת מתווכחים מי יקים את הממשלה הבאה, מי יקבל איזה תיק ומי יפר את הבטחותיו לבוחרים, יש מי שממשיך לעצב את גבולות השלטון בלי להזדקק לבחירות, לקואליציה או לרוב פרלמנטרי. קוראים לו השופט יצחק עמית.

6+

הבוקר התכנסו 11 שופטי בג"ץ לדיון נוסף בסמכותו של שר המשפטים למנות גורם שיפקח על חקירה פלילית במקרים חריגים של ניגוד עניינים. מדובר בסמכות שנדונה מכוח סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), שנחקק בשנת 1959. לא חוק של ממשלת נתניהו, לא סעיף ברפורמה המשפטית של יריב לוין. חוק שקיים במדינת ישראל כבר כמעט שבעים שנה.

בג"ץ דן בהרכב מורחב בגבולות הכוח של הדרג הנבחר

09:28|אפרת ברינר

בנובמבר אשתקד קרה דבר שהמערכת המשפטית כנראה כמעט שכחה כיצד להתמודד איתו: שלושה שופטי בג"ץ פתחו את ספר החוקים וגילו שגם לשר המשפטים יש סמכויות. לא כאלה שהעניק לו השופט עמית בחסדו, אלא סמכויות שקבע המחוקק לפני עשרות שנים. הם הכירו באפשרות להפעיל אותן בנסיבות החריגות של פרשת הפצ"רית.

6+

אלא שהשופט עמית החליט לפתוח את הסוגיה הזו לדיון נוסף בהרכב של 11 שופטים. הוא אף הבהיר כי ההכרעה החדשה לא תחול על חקירת הפצ"רית עצמה, והכיר במפורש בכך שהוא סוטה מהכלל הדיוני הרגיל כדי לקיים דיון עקרוני בעל השלכות רוחב. וכאן חייב הציבור לשאול את עצמו שאלה מהותית מאוד: למה?

לא פרשנות, חקיקה במסווה

פסק הדין בפרשת הפצ"רית חשף סדק בתפיסת העולם המשפטית שטופחה במשך עשרות שנים, מאז ימי אהרן ברק. החוק הכתוב התנגש במציאות שבה המערכת המשפטית התרגלה להחזיק במילה האחרונה. ופתאום התברר שיש מקרים שבהם גם שופטי בג"ץ נאלצים להכיר בסמכותו של הדרג הנבחר.

בג"ץ נגד החוק: עמית שוב מעמיד בסימן שאלה את עבודת הכנסת

04.12.25|סיון יחזקאל

ייתכן שזו בדיוק הסיבה שעמית לא הסתפק בפסק הדין. לא כדי לשנות את ההכרעה בפרשת הפצ"רית, אלא כדי שבפעם הבאה שבה יתעורר מקרה דומה, כבר תהיה הלכה עקרונית ששופטים יוכלו להסתמך עליה. כזו שתאפשר לצמצם את הסמכות שהעניק המחוקק, בלי למחוק באופן פורמלי אפילו מילה אחת מספר החוקים.

6+

וכאן טמון האירוע החמור באמת: בג"ץ אינו מסתפק עוד בפרשנות החוק. הוא יוצר לעצמו מסלול חקיקה מקביל לכנסת. מסלול שבו חוק שחוקק נבחר הציבור יכול לקבל משמעות חדשה באמצעות הלכה שיפוטית, בלי לעבור את הליך החקיקה הדמוקרטי. הכנסת תחוקק חוק אחד, ובית המשפט יוכל לקבוע הלכה שתשנה את אופן הפעלתו. שני מסלולים לעיצוב הדין, אבל רק אחד מהם נדרש לאישור הציבור.

אין כאן חלל חקיקתי שהכנסת שכחה למלא. יש חוק, יש סמכות שנדונה מכוחו ויש פסק דין שכבר הכיר באפשרות להפעיל אותה בנסיבות חריגות. ובכל זאת, בית המשפט מתכנס כדי לבחון מחדש את משמעותה ואת גבולותיה. בלי ועדות הכנסת, בלי שלוש קריאות, בלי הצבעה במליאה ובלי שאיש מ-11 השופטים נדרש לתת דין וחשבון לציבור שבחר את נציגיו.

6+

ממתי הפכה סמכות הפרשנות לרישיון לכתוב מחדש את רצון המחוקק? ומי הסמיך את בג"ץ להפוך את פסיקותיו למסלול עוקף כנסת?

מי יודע יותר טוב? הם, כמובן

זוכרים את דבריו של השופט עמית? "מי יודע יותר טוב? התשובה היא אנחנו". המשפט הזה מקבל משמעות מטרידה במיוחד מול הדיון הנוכחי. הכנסת יכולה לחוקק, הממשלה יכולה לפעול מכוח החוק והציבור יכול להחליף את נבחריו. אבל בסופו של דבר, המערכת המשפטית מבקשת להחזיק בסמכות לקבוע מה באמת רשאי המחוקק להעניק לדרג הנבחר.

6+

האבסורד זועק לשמיים. אותם שופטים שמרבים לדבר על הפרדת רשויות, על איזונים ובלמים ועל הסכנה שבריכוז כוח, יושבים כעת לדון בגבולות סמכותה של רשות אחרת. וכשמדובר בגבולות הכוח שלהם עצמם, מי בדיוק אמור להציב אותם?

לא משנה מה יחליטו

גם אם בסופו של דבר 11 השופטים יותירו את סמכות שר המשפטים על כנה, הבעיה העקרונית לא תיעלם. כי לא תוצאת הדיון היא שמקוממת, אלא עצם האפשרות להפוך פרשנות שיפוטית למעין חקיקה שנייה, שמעצבת מחדש את החוק בלי שהכנסת שינתה בו דבר.

זו בדיוק המלחמה שהימין מנהל כבר שנים. לא על סעיף כזה או אחר, אלא על השאלה מי מחזיק בסמכות לקבוע את כללי המשחק במדינה דמוקרטית. המחוקק שנבחר בידי הציבור, או מערכת משפטית שמעניקה לעצמה את המילה האחרונה גם על גבולות סמכותו.

6+

בזמן שבכנסת נלחמים על הזכות להרכיב ממשלה, בבג"ץ ממשיכים לעסוק בשאלה כמה כוח בכלל יישאר בידי מי שירכיב אותה. כי מה שווה הזכות שלנו לבחור מי יחוקק את החוקים, אם מי שלא בחרנו יכול להחליט מה הם יהיו שווים?

הדברים המובאים בטור זה משקפים את דעתה האישית של הכותבת בלבד, ואינם מבטאים בהכרח את עמדת המערכת או את עמדת האתר.