שלל נאומים, הצהרות והבטחות חדשות שמענו בשבוע החולף. לעיתים נדמה שאיזנקוט, ליברמן, בנט וגולן מנסים להעמיס מספיק מילים חדשות כדי שמצביעיהם ישכחו את הישנות, ובעיקר את הבטחות הבחירות שמתמסמסות לנגד עיניהם. ובכל זאת, דווקא קטע קצר מתוך נאום שנשא גדי איזנקוט הצליח להתעלות מעל כל הרעש, והפך לוויראלי, בעיקר בקרב מצביעי הימין. ולא בכדי.
"נחזק את האיזונים והבלמים", הבטיח איזנקוט ביום השבעת הכנסת, "בין הרשות המבצעת, המחוקקת…" – ונתקע. הוא בהה באוויר שניות ארוכות, הזיז את שפתיו בניסיון לשלוף את המילים שהוכתבו לו מראש, ואז נזכר: "מבצעת, מחוקקת ושופטת… אסור לשכוח את הרשות השופטת".
המהלך הראשון של איזנקוט: ביטול כל חוקי הרפורמה המשפטית
כשסיים, נשמע צחקוק קל בקהל, ואי אפשר שלא לתהות אם המצחקקים זעו באי נוחות לנוכח המבוכה האיומה של איש הקש שאותו הם מקדמים בכוח לראשות הממשלה. אני דווקא מציעה להאיר את האנקדוטה המביכה הזו באור אחר.
כבשת הרש של הימין
כי בזמן שאיזנקוט מתקשה להיזכר ברשות השופטת, חבריו למפלגת "ישר!" ולגוש השמאל דווקא זוכרים אותה היטב. עוד ביום השבעת הכנסת, בטרם הספיקו לחמם את הכיסאות, מיהרו להגיש, יחד עם סיעות נוספות בגוש השינוי לרעה, שש הצעות חוק לביטול חקיקה שקידמה הקואליציה הקודמת, ובה ההישגים הבודדים של הרפורמה המשפטית שהימין הצליח להעביר בדם, יזע ודמעות. כבשת הרש של הימין.
שנים של מאבקים, של ניסיונות לתקן את יחסי הכוחות המעוותים בין הרשויות, של התמודדות עם מערכת משפטית שהפכה כל ניסיון להגביל את כוחה למלחמת עולם, לסיבה לשרוף את הרחובות. ובסופו של דבר, אחרי כל ההפגנות, האיומים והלחצים, הצליח הימין להעביר חוקים בודדים. אפילו לא את הרפורמה שעליה חלם. רק חלק קטן ממנה. עכשיו גם את זה מבקשים לקחת מאיתנו.
הימין איבד את הכנסת: גוש השמאל כבר קובע עובדות בשטח
הם לא מסתפקים בהגשת הצעות החוק. בגוש השמאל כבר מקימים ארבע ועדות מיוחדות, שיקדמו במקביל את ביטול החקיקה, ובה השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, חוק מח"ש וחוק הנבצרות. לא, לא מדובר בתוכנית ערטילאית ליום שבו תקום ממשלה – זה כבר קורה, עוד לפני שהצליחו להקים קואליציה, באמצעות רוב פרלמנטרי מעוות שהדבר היחיד שמחבר בין מרכיביו הוא השנאה לנתניהו וההתעלמות ממיליוני מצביעיו.
את האמת חשוב לומר: בקרב על חוק הגיוס הם לא ינצחו, כי הם זקוקים למפלגות החרדיות מרוצות. אבל את הימין קל לדרוס, כל כך קל. ככה מרצים את הקהל הקפלניסטי הצעקני. היחידים שיתקוממו הם אלו שממילא יושתקו. איך אנחנו בכלל רלוונטיים מבחינתם, אל מול מערך הכוחות והלחצים האינסופי שמפעיל הדיפ סטייט?
שלטון ללא בחירות
אני לא חושבת שאיזנקוט שכח את הרשות השופטת כי התרגש או כי נרדם בשיעורי אזרחות. כל הדיבורים על איזונים ובלמים הם מבחינתו עוד סיסמה נוחה, עוד כמה מילים יפות שאפשר לפזר בנאום. הרשות השופטת היא סמל שאפשר לנופף בו מול מצביעים ששמעו כל כך הרבה על "המהפכה המשטרית" ועל "הדיקטטורה המתהווה", עד שאינם מסוגלים לראות במערכת המשפט דבר מלבד "מגינת הדמוקרטיה".
יועציו ושותפיו הפוליטיים, לעומת זאת, יודעים בדיוק על מה מדובר. הם לא פועלים לייצר איזונים ובלמים, אלא להכפיף, והפעם לתמיד, את שתי הרשויות שבנויות מהדרג הנבחר לרשות היחידה שבה אין משמעות ישירה לבחירת העם.
כמו שאמר השופט עמית בדיון בבג"ץ בנושא הוועדה לבחירת שופטים: "מי יודע יותר טוב? התשובה היא אנחנו". וזאת בדיוק הבעיה. הם "יודעים הכי טוב". לא הציבור, לא נבחריו, לא מי שקיבלו את המנדט בקלפי. הם.
מדובר בבניית יחסי גומלין כמעט בלתי הפיכים בין השמאל העמוק לדרג הלא נבחר: בתי המשפט, היועמ"שים והפרקליטות – מערכת פוליטית-פקידותית, רקובה ומושחתת. מערכת יחסים של "שמור לי ואשמור לך". עמית, או ממשיכיו, יכריעו את מאבקי השמאל באמצעות רוב מלאכותי, במקום הרוב שלא ניתן לו בקלפי. ובתמורה, כשיזדמן לאותו מחנה רוב פוליטי, בגיבוי "אידיוטים שימושיים", הוא יבצר את מעמדה של הרשות וימחק כל אפשרות לתיקון. אולי לתמיד. הרי השמאל לא צריך לנצח בכל מערכת בחירות, אם הוא מצליח להבטיח שהימין לא יוכל לממש את ניצחונותיו.
וזה לא רק מאבק על החוקים שהימין הצליח להעביר. במהלך כהונת הכנסת הנוכחית צפויים לא פחות מעשרה מינויים חדשים לבית המשפט העליון, שני שלישים מהרכבו המלא. עשרה שופטים שיקבעו את דמותו לדורות קדימה. ואם השמאל יצליח למחוק את השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, מי יבטיח שהמינויים האלה לא יהפכו לעוד סיבוב של "חבר מביא חבר", של קידום "אנשי שלומנו", של שימור אותה שושלת משפטית שדואגת להנציח את עצמה?
רוטמן מחזיר את הרפורמה המשפטית לשולחן הכנסת
והאירוניה? דווקא אלו שמקשקשים בלי סוף על הפרדת רשויות ועל הסכנה לדמוקרטיה, פועלים להפיכת אחת מהן לשליטה כמעט בלעדית על השתיים האחרות. איזונים ובלמים, מישהו?
העם הלא נכון
איזנקוט מרבה לפלוט סיסמאות מתוכננות מראש על הצורך "לאחד את העם, לרפא את הקרעים ולסיים את ההסתה". אבל ההתנהלות שלו ושל חבריו מוכיחה דבר אחד: את הימין הם לא מחשיבים חלק מהעם שאותו צריך לאחד.
אנחנו פשוט שם. קיימים, מצביעים, משלמים מיסים, משרתים, נלחמים על המדינה הזאת. אבל מבחינתם אנחנו שקופים. לא אנחנו אלו ששופכים מיליונים על קמפיינים ומחאות, לא לנו האחיזה במוקדי הכוח. אז למה בעצם שמישהו יתחשב במה שאנחנו רוצים? הרי הם יודעים מה הכי טוב. ומי אנחנו שנערער על זה?
הם דורשים מאיתנו אחדות, ובאותה נשימה ממהרים למחוק את ההישגים הבודדים שהשגנו, במלחמות אין קץ, מתוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך, כמו גם בדמוקרטיה עצמה. הם קוראים להפסקת ההסתה, אבל מתייחסים לרצונות של מיליוני מצביעי ימין כאל מכשול שיש לסלק מהדרך.
חרף ניסיונותיו הפתטיים של איזנקוט להשריש את הביטוי "ראש הממשלה היוצא", נתניהו עדיין לא יוצא לשום מקום. ממשלה עדיין לא קמה, אבל זה לא מפריע לגוש השמאל להתחיל במלאכת המחיקה. הם לא מחכים להסכמים קואליציוניים, לחלוקת תיקים או להשבעת ממשלה. את הרוב הפרלמנטרי המעוות שכבר עומד לרשותם הם מבקשים לנצל עכשיו, מתוך הכנסת, כדי לפרק את ההישגים שהימין נאבק שנים להשיג. עוד אין להם ממשלה, אבל הם כבר מנסים לקבוע מה יישאר ממורשתה של הקודמת.
וכאן בדיוק נחשפת הצביעות הבלתי נתפסת של כל שיח האחדות הזה. הם לא מבקשים מאיתנו להתאחד. הם מבקשים מאיתנו להיכנע. לקבל שגם אחרי שנים של מאבק, גם ההישגים הבודדים שהצלחנו להעביר תלויים ברצונם הטוב. שכל ניסיון להגביל את כוחה של מערכת המשפט הוא סכנה לדמוקרטיה, אבל הניסיון למחוק את החוקים האלה, עוד לפני שהוקמה ממשלה, הוא כנראה ביטוי מופתי שלה. שנשלים עם כך שגם את כבשת הרש שלנו מותר לשחוט, ובלבד שאיש לא יערער על זכותם להחזיק בסכין.
מול הדורסנות הזאת לימין נותרה רק ברירה אחת: להתקומם ולהילחם. לא להרכין ראש, לא להסתפק בעוד ציוצים זועמים, ולא לקבל בשתיקה את מחיקת ההישגים שלנו. הגיע הזמן ללמוד מהשמאל לפחות דבר אחד: לצאת לרחובות ולהיאבק על הזכות שלנו להשפיע על דמותה של המדינה הזאת. כי אם נמשיך לשתוק, עוד נגלה שלא נותר לנו על מה להיאבק.
איזנקוט צדק: אסור לשכוח את הרשות השופטת.
הדברים המובאים בטור זה משקפים את דעתה האישית של הכותבת בלבד, ואינם מבטאים בהכרח את עמדת המערכת או את עמדת האתר.
