המשא ומתן להרכבת ממשלה בראשות גדי איזנקוט, והאפשרות שהמפלגות החרדיות ישתפו פעולה עם מי שמבקשים להחליף את שלטון הליכוד, מחזירים אל אחד הרגעים המפתיעים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כאשר ב-11 באפריל 1990 הגיע שמעון פרס לכנסת בירושלים כדי להציג ממשלה חדשה במקום ממשלת יצחק שמיר, אך גילה ששני חברי כנסת חרדים, שהיו אמורים לסייע לו להשיג רוב, אינם מתכוונים לתמוך בו.
ינון מגל: "אם החרדים ייכנעו – זה פרוטקשן לשנים קדימה"
זה היה אמור להיות היום הגדול של שמעון פרס. אחרי שבועות של מגעים פוליטיים, משא ומתן חשאי והסכמים קואליציוניים, יו"ר המערך כבר ראה את עצמו חוזר ללשכת ראש הממשלה. הוא היה בטוח כל כך בהצלחת המהלך, עד שהזמין לכנסת את בני משפחתו וחבריו לקראת הצגת הממשלה החדשה. אלא שדווקא ברגע שבו הכול נראה סגור, התברר כי שניים מהאנשים שעל קולותיהם הסתמך החליטו שלא להגיע.
שכחו מההצגות: זה הגוש שיהדות התורה צפויה לבחור
השניים היו אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, חברי הכנסת של אגודת ישראל. פרס תכנן להציג ממשלה שתישען על תמיכתם של 61 חברי כנסת, אך היעדרותם הותירה אותו עם 59 תומכים בלבד. בתוך זמן קצר התחלפה תחושת הניצחון במבוכה פוליטית גדולה, והאיש שכבר נערך להציג את ממשלתו נאלץ לפנות לנשיא חיים הרצוג ולבקש ארכה בניסיון להציל את המהלך.
כדי להבין איך הגיע פרס למצב הזה, צריך לחזור חודש לאחור, אל המשבר שטלטל את ממשלת האחדות בראשות שמיר. מחלוקת סביב "יוזמת השלום" של מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר הובילה לקרע בין הליכוד למערך, ופרס, שכיהן אז כשר האוצר, החל לפעול להחלפת הממשלה. ב-15 במרץ 1990 הצליח המהלך, כשממשלת שמיר נפלה בהצבעת אי-אמון, לראשונה בתולדות המדינה.
אחרי שקיבל מהנשיא חיים הרצוג את המנדט להרכבת הממשלה, החל פרס במרוץ קדחתני אחר הקולות החסרים. הדרך ללשכת ראש הממשלה עברה דווקא דרך המפלגות החרדיות, שנדרשו להכריע אם יתמכו בהקמת ממשלה בראשות המערך. באגודת ישראל ניתנה הסכמה למהלך, ופרס כבר יכול היה להאמין שהצליח לגשר על הפערים הפוליטיים ולהשיג את הרוב שחיפש.
אלא שלא כולם באגודת ישראל היו מוכנים להשלים עם ההחלטה. ורדיגר ומזרחי התנגדו להקמת ממשלה בראשות פרס, בעיקר בשל החשש שתקדם ויתורים על שטחי ארץ ישראל. ברקע עמדה גם השפעתו של הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שהתנגד בחריפות לנסיגה משטחי ארץ ישראל.
סביב היעלמותם של השניים התפתח במשך השנים אחד הסיפורים הצבעוניים בפוליטיקה הישראלית. לפי גרסה שנפוצה לאחר האירוע, אריאל שרון ואנשיו דאגו להרחיק את חברי הכנסת מהמשכן, ואף הסתירו אותם בפרדס כדי למנוע מפרס להשיג את תמיכתם. אך הסיפור הזה מעולם לא הוכח, ומזרחי עצמו דחה אותו כעבור שנים.
פרס עוד ניסה למצוא מוצא מהמשבר, אך ללא הצלחה. גם הארכה שקיבל מהנשיא לא סייעה לו לגבש רוב, ובסופו של דבר נאלץ לוותר על האפשרות להקים ממשלה. המנדט עבר ליצחק שמיר, שהצליח להרכיב ממשלת ימין צרה ולהישאר בתפקיד ראש הממשלה, למרות שממשלתו נפלה חודשיים קודם לכן.
הפרשה נחקקה בזיכרון הפוליטי בשם "התרגיל המסריח", הכינוי שטבע יצחק רבין למהלך שהוביל פרס, ומעלה מחדש את השאלה גם בימים אלה, כשהמפלגות החרדיות שוב ניצבות במוקד המגעים להקמת ממשלה: האם ההיסטוריה תחזור על עצמה, והאם גם הפעם יהיו אלה החרדים שיכריעו את גורלו של הניסיון להחליף את שלטון הימין?
