ראש הממשלה נשא אתמול נאום בלי משחקי אגו, בלי תנאים מוקדמים ובלי חשבונות אישיים. הוא פנה לגדי איזנקוט וביקש ממנו לעשות מעשה אמיץ: להפסיק את החרמות, לשים את המחלוקות בצד ולהעדיף את טובת המדינה על פני משקעי העבר. אבל נדמה שבשלב הזה גדי איזנקוט וכל חבורת ״רק לא ביבי״ כבר לא באמת יודעים להסביר על מה החרם.
פעם עוד היה להם הסבר. אמרו שנתניהו נאשם בפלילים, שאי אפשר לשבת תחת ראש ממשלה שמנהל משפט ושיש כאן עניין עקרוני שאסור להתפשר עליו. אבל היום, כשהמשפט של נתניהו מתפורר ונופל, כשהעדויות מעלות שאלות קשות והתמונה שהוצגה לציבור רחוקה מלהיות חד־משמעית, גם התירוץ המקורי לחרם הולך ומאבד מכוחו.
מזל טוב: גלי בהרב מיארה "זכתה" בשם חדש
אז מה נשאר? רק לא ביבי. בלי הסבר, בלי תנאים, בלי היגיון ובלי תאריך תפוגה. החרם הפך למטרה בפני עצמה. לא אמצעי להשגת דבר, אלא זהות פוליטית שאסור לסטות ממנה.
וכאן בדיוק ניצבת בפני גדי איזנקוט הכרעה גדולה בהרבה מהשאלה אם הוא אוהב את נתניהו או לא. האם להעדיף שותפות עם אנשים כמו אלישע מידן וטליק גווילי, או לבנות את עתידה של הממשלה על שותפות עם אחמד טיבי ומנסור עבאס? האם נכון לפסול מראש שותפות עם אנשים שסיכנו את חייהם למען המדינה הזאת, ששילמו מחיר אישי כבד ושהוכיחו את אהבתם לעם ישראל לא בסיסמאות אלא במעשים, רק בגלל חרם פוליטי על אדם אחד?
יש כאן הזדמנות היסטורית להקים ממשלה יהודית, ציונית ולאומית, שמעמידה את ביטחון ישראל, הזהות היהודית והאינטרס הלאומי בראש סדר העדיפויות. ממשלה שבה אפשר להתווכח על כלכלה, משפט ומדיניות, אבל להסכים על זכותו של עם ישראל לחיות בביטחון בארצו, על חיזוק ההתיישבות, צה"ל והחוסן הלאומי ועל האחריות לדורות הבאים.
גדי איזנקוט יודע היטב מהי אחריות לאומית. הוא הקדיש את חייו לביטחון ישראל, ואין מי שיכול לקחת ממנו את זה. אבל דווקא משום כך מצופה ממנו להבין שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק במה שאתה מתנגד לו, אלא גם במה שאתה מוכן לעשות למען המדינה.
אי אפשר להמשיך להניף את דגל האחדות ביד אחת, וביד השנייה להחזיק ברשימת פסילות שאין לה סוף. אי אפשר לדבר על ממשלת אחדות ובה בעת להודיע מראש שחלק משמעותי מהציבור הישראלי והמנהיג שהוא בחר אינם יכולים להיות שותפים. ובעיקר, אי אפשר להמשיך לומר ״רק לא ביבי״ כאילו שלוש המילים האלה הן תוכנית עבודה, תפיסת ביטחון או חזון לעתידה של מדינת ישראל.
הציבור הישראלי שבע מפוליטיקה של נקמות, מהתחשבנויות אישיות ומהעמקת הקרעים. החרמות לא יביאו ביטחון והפסילות האישיות לא יבנו כאן עתיד טוב יותר. גדי איזנקוט צריך להחליט אם הוא רוצה להיזכר כמנהיג שהצליח להתעלות מעל המחלוקות למען מדינת ישראל, או כמי שהמשיך לדבוק בחרם גם כשההצדקות המקוריות שלו עומדות למבחן. כי אם גם מי שמחרים כבר מתקשה להסביר על מה החרם, אולי הבעיה איננה בנתניהו, אלא בחוסר היכולת להשתחרר מהסיסמה ״רק לא ביבי״.
מדינת ישראל גדולה מנתניהו, גדולה מאיזנקוט וגדולה מכל מחנה פוליטי. והשאלה האמיתית איננה מי ינצח במאבק האגו. השאלה היא מי יהיה אמיץ מספיק לשים את מדינת ישראל לפני הכול.
