מחקר מדעי חדש שפורסם בכתב העת הבינלאומי Consciousness and Cognition חושף קשר מסקרן בין קיומו של חבר דמיוני בילדות לבין תחושה בלתי מוסברת של נוכחות אדם נוסף בגיל מבוגר. החוקרים, שבחנו 185 משתתפים, מצאו כי אנשים שזכרו חבר דמיוני משנות ילדותם נטו לדווח בתדירות גבוהה יותר על תחושה שמישהו נמצא בקרבתם, אף שהיו לבדם לחלוטין. עוד התברר כי כשני שלישים מאומדני המרחק של החברים הדמיוניים מיקמו אותם בטווח של עד 70 סנטימטרים מהגוף, ממצא שעשוי לשפוך אור על האופן שבו המוח מייצר תחושת נוכחות גם בהיעדר אדם ממשי.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים מדגם של מאה שמונים וחמישה בוגרים ללא אבחנות פסיכיאטריות או נוירולוגיות. מתוכם, ארבעים וחמישה נבדקים זכרו בבירור כי היה להם חבר דמיוני בילדותם. כלל המשתתפים מילאו שאלון מפורט שהעריך באיזו תכיפות חוו במהלך החודש שקדם למחקר תחושה שמישהו נמצא בקרבתם, מבלי שהיו לכך סימנים חושיים ברורים כמו מראה או קול.
התוצאות הצביעו על פער מובהק: אלו שזכרו חבר דמיוני קיבלו ציון ממוצע של עשרים וחמש נקודה חמישים ואחת, בהשוואה לציון של עשרים נקודה שבע בלבד בקרב אלו שלא היה להם חבר דמיוני, בסולם שנע בין חמש עשרה לשבעים וחמש נקודות. ציון גבוה יותר שיקף דיווחים תכופים יותר על חוויות אלו, דבר המלמד כי מבוגרים שגדלו עם מלווים דמיוניים נטו יותר לחוש בנוכחות מסתורית סביבם.
מעבר לעצם התחושה, זיכרונות הילדות חשפו דפוס מרחבי ברור ומובהק. המשתתפים תיארו כי החברים הדמיוניים ניצבו על פי רוב היישר מולם או לצד גופם. מתוך מאה וארבעה עשר אומדני מרחק שנמסרו לגבי הכיוונים שבהם הדמויות נתפסו, שבעים ושישה מיקמו את הדמות במרחק של עד שבעים סנטימטרים בלבד מהגוף.
נתון זה מציב כשני שלישים מהאומדנים בתוך הגבול המוגדר במדע כמרחב הסב-גופי – אותו מרחב פיזי מיידי הצמוד לגופנו, שבו אנו משתמשים כדי להושיט יד, לנוע ולתקשר ישירות עם הזולת. החוקרים משערים כי יצירת חבר דמיוני קשורה ישירות לאופן שבו המוח מייצג את הגוף ואת סביבתו הפיזית הקרובה, ובכך מעניק לשותף החברתי המומצא מקום מוחשי בתוך מרחב הפעולה האנושי.
רמז למנגנון העצבי העומד בבסיס התופעה מגיע מניסויי עבר שנעשו באמצעות זרוע רובוטית: באותם ניסויים הזיזו המשתתפים את ידיהם בזמן שרובוט נגע בגבם. כאשר החוקרים יצרו השהיה קלה ובלתי מורגשת בין תנועת היד של הנבדק לבין מגע הרובוט בגבו, חשו חלק מהמשתתפים כאילו אדם זר ניצב מאחוריהם ונוגע בהם.
ההסבר המדעי לכך היה שקיומם של אותות עצביים סותרים הוביל את המוח לייחס בטעות תחושות שנובעות מפעולתו של הנבדק עצמו – לנוכחות של אדם אחר. המחקר החדש מציע כי חברים דמיוניים בילדות ותחושת נוכחות בגיל מבוגר עשויים לנבוע מאותו מקור: האופן שבו המוח חווה את גופנו ואת המרחב המקיף אותו.
עם זאת, קיים הבדל מרתק במיקום התחושה: בעוד שחברים דמיוניים נתפסו בילדות מלפנים או מהצדדים – מרחב המותאם לשיחה פנים אל פנים ולמשחק משותף – הרי שבגיל מבוגר תחושת הנוכחות הבלתי מוסברת מורגשת לרוב מאחורי הגב, מקום שבו מתעוררות תחושות גוף עמומות שלא ניתן לאמת באמצעות חוש הראייה.
החוקרים מדגישים כי מדובר בהשערות מדעיות וכי למחקר קיימות מגבלות מתודולוגיות ברורות: הממצאים נשענים על זיכרונותיהם של מבוגרים ולא על מעקב רציף אחר ילדים לאורך שנות התבגרותם, ולכן לא ניתן לקבוע קשר סיבתי חד-משמעי שלפיו חבר דמיוני גורם ישירות לתחושת נוכחות מאוחרת.
בנוסף, מרבית המשתתפים היו נשים, כולם גויסו ממוסד אקדמי יחיד, והנבדקים ידעו מראש שהמחקר עוסק בחברים דמיוניים – עובדה שעלולה הייתה להטות את הדיווחים. המדענים מבהירים חד-משמעית כי התוצאות אינן מהוות בשום צורה הוכחה לקיומן של רוחות רפאים או ישויות, אלא מספקות כלי מדעי לחקר המנגנונים שבאמצעותם המוח האנושי גורם לנו לחוש שאנו חולקים את המרחב עם אדם נוסף.
תופעת החבר הדמיוני היא שלב התפתחותי נפוץ ומוכר בילדות, שבעבר נתפס כמשחק ילדים חולף שאינו משאיר עקבות בבגרות. במקביל, התופעה שבה אדם בוגר ובריא חש לפתע "נוכחות בחדר" בהיעדר כל אדם אחר, עוררה במשך דורות הסברים מיסטיים או פולקלוריסטיים. בשנים האחרונות החל עולם מדעי המוח לחקור תחושות אלו באמצעות ניסויים מבוקרי מעבדה, כדוגמת ניסויי המגע הרובוטי, שהוכיחו כי שיבוש קל בסנכרון החושי של המוח מסוגל לייצר אשליה מוחשית של אדם בלתי נראה.
חשיבותו של המחקר הנוכחי טמונה בחיבור שהוא יוצר לראשונה בין פסיכולוגיית הילדות לבין הנוירולוגיה של תפיסת המרחב בבגרות. הממצא שלפיו חברים דמיוניים מתקיימים דווקא בתוך "המרחב הסב-גופי", בטווח של עד שבעים סנטימטרים, מוכיח כי המוח משתמש באותם מנגנונים עצביים של מיפוי הגוף כדי להלביש עליהם דמויות מומצאות.
מעקב ארוך טווח אחר ילדים עם חברים דמיוניים עשוי לסייע בעתיד להבנת תהליכי עיבוד מרחבי, לשפוך אור על האופן שבו מתפתחת בדידות או יצירתיות, ואף לספק כלים להבנת הפרעות נוירולוגיות ותפיסתיות שבהן הגבולות שבין הגוף לעולם החיצון מיטשטשים.
