במחקר מקיף שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי "iScience", חשפו חוקרים מיפן קשר בלתי צפוי בין גודל האישונים לבין האופן שבו אנו מנהלים את הדיבור שלנו. צוות החוקרים ערך סדרה של ניסויים שבהם בחנו את תגובות האישונים של משתתפים בזמן שביצעו מטלות ספירה שונות – פעם אחת בלחישה או בקול רם, ופעם שנייה בתוך הראש בלבד – וגילו כי הגוף מגיב באופן שונה לחלוטין לשתי הפעולות.
המחקר כלל שלושה ניסויים שונים שבהם השתתפו שמונים סטודנטים בריאים, שאישוניהם עברו ניטור רציף באמצעות טכנולוגיה מתקדמת כמדד לרמת העוררות של המוח. בניסוי הראשון ספרו המשתתפים ברציפות ממספר אחד והלאה. בניסוי השני ספרו עצמים שונים, כגון חתולים או כדורים. בניסוי השורות השלישי והמורכב ביותר, ביצעו ספירת צעדים בקפיצות אקראיות של שתיים, שלוש או ארבע ספרות.
החוקרים הופתעו לגלות שדיבור בקול רם גרם תמיד להתרחבות ברורה של האישונים אצל כל הנבדקים, ללא קשר לרמת הקושי של המטלה. התרחבות זו מעידה על רמת עוררות גבוהה מאוד של מערכת העצבים, ברמה שוות ערך למאמץ פיזי מאומץ כגון רכיבה באופניים בעצימות גבוהה – דבר שמוכיח שהפקת מילים פיזית דורשת מהגוף השקעה אנרגטית ניכרת.
לעומת זאת, הדיבור הפנימי בתוך הראש הציג תוצאות מורכבות יותר. במטלות הקלות האישונים דווקא התכווצו מעט או נותרו ללא שינוי, ורק במטלה השלישית והקשה ביותר, ספירת הצעדים המורכבת, החלו האישונים להתרחב, מה שהעיד על המאמץ המנטלי הנדרש כדי לפתור את הבעיה בראש.
הקול הפנימי מלווה את רוב בני האדם ועוזר לנו לארגן מחשבות, לזכור פרטים ולתכנן את מה שנרצה לומר. למרות שמחקרים קודמים בעזרת דימות מוחי הראו כי דיבור פנימי ודיבור חיצוני מפעילים רשתות דומות במוח, היה עד כה מידע מועט בלבד על השפעתם על מערכות העוררות הפיזיולוגיות בגוף. המחקר החדש הוא הראשון שמצליח לכמת ולמדוד באופן מדויק את ההבדל הפיזיולוגי הניכר בין שתי הפעולות באמצעות מעקב אחר האישונים.
הממצאים ממחישים עד כמה הפקת דיבור קולי היא משימה מורכבת עבור האדם, המשלבת שליטה מוטורית מורכבת על שרירי הפה, נשימה, מעקב שמיעתי ותשומת לב קוגניטיבית גבוהה. הבנת ההבדלים הללו לא רק שופכת אור חדש על האופן שבו המוח שלנו מעבד שפה ומנהל את הקול הפנימי, אלא עשויה גם לסייע בעתיד במחקרים הנוגעים לקשב, זיכרון ותפקודים קוגניטיביים במצבים בריאותיים שונים.
