לקראת הבחירות לכנסת ה-26, ובמסגרת סדרת "הבטחות על הנייר", אנחנו בודקים בכל פעם את המצע הכלכלי של מפלגה אחרת – ואת הפער, אם ישנו, בין ההצהרות לבין הרקורד. פרופ' ירון זליכה מבטיח לפתוח את המשק לתחרות, לבטל מכסים ולפרק את כוחם של מונופולים ויבואנים בלעדיים. אבל מי שמציג את עצמו כלוחם הבלתי מתפשר ביוקר המחיה יצטרך להסביר גם את הפרקים הפחות נוחים ברקורד שלו: חוות דעת שנתן בעבר לגופים שביקשו לעכב או להגביל מהלכי פתיחת שוק.
- החלק הראשון בסדרת הכתבות – הבטחות על הנייר: המפלגה הגדולה שמסרבת לדבר על יוקר המחיה
- החלק השני בסדרת הכתבות – הבטחות על הנייר: תוכנית כלכלית או רשימת קניות בלי חשבון?
זליכה, שמתמודד ברשימת המילואימניקים והכלכלית לצד יועז הנדל, אינו עוד פוליטיקאי שמבטיח "לטפל ביוקר המחיה". הוא מגיע עם תוכנית מפורטת, שפה כלכלית ברורה וניסיון ממשי באוצר. אלא שמצע מפורט אינו בהכרח תוכנית ממשלתית שלמה: לצד רשימת ההבטחות הארוכה, חסרים אומדני עלות מלאים, סדרי עדיפויות ולוח זמנים שמראה מה יקרה כשההבטחות יפגשו את תקציב המדינה.
דרמה במפת הגושים: זו המפלגה שעוברת לראשונה את אחוז החסימה
המסר של זליכה פשוט ומפתה: המשפחה הישראלית משלמת יותר מדי בגלל מונופולים, יבואנים בלעדיים, בנקים חזקים וממשלה שמשרתת קבוצות לחץ במקום את הציבור. חלק גדול מהאבחנה הזו נכון. ישראל אכן סובלת מריכוזיות, מחסמי יבוא, שוק מזון מרוכז ומחירי דיור גבוהים. השאלה היא האם הכלים שמציע זליכה באמת יפתרו את הבעיה – והאם הם יכולים לעבוד יחד.
לבטל מכסים – אבל מי יוריד את המחיר?
בפרק יוקר המחיה זליכה מציע לבטל את כל המכסים ומכסות היבוא במזון, לפרק את מועצות הייצור בענפי החלב, הביצים והדבש, להגביל יבוא בלעדי ולהכריז על יבואנים בלעדיים בתחומי המזון, הפארם והקוסמטיקה כמונופולים. הוא גם מציע להילחם במיזוגים ולהקל על הגשת תובענות ייצוגיות נגד חברות גדולות.
ביטול מכסים והורדת מע"מ: נחשפה התוכנית הכלכלית של זליכה
זו אינה תוכנית של הוזלה נקודתית, אלא ניסיון לשנות את מבנה השוק. אם יותר יבואנים יוכלו להביא יותר מוצרים, ואם חסמי היבוא ייחתכו, התחרות יכולה לגדול. אלא שביטול מכס הוא רק תחילת הדרך: כדי שההוזלה תגיע לצרכן צריך גם תחרות בין יבואנים, בין רשתות ובין נקודות המכירה. אחרת, חלק מהחיסכון עלול להישאר בדרך אצל החברות.
חקלאות. אילוסטרציה | צילום: נתי שוחט, פלאש 90הבעיה השנייה היא החקלאות המקומית. זליכה מבטיח לבטל הגנות על יבוא, אבל לא מציג במצע מנגנון מפורט לפיצוי חקלאים, להתאמת הייצור המקומי או להבטחת אספקת מזון בשעת חירום. אפשר בהחלט לטעון שהצרכן לא צריך לממן הגנה קבועה על יצרנים באמצעות מחיר גבוה במדף. אבל אז המדינה צריכה לומר מה כן יקרה ליצרן הישראלי שנשאר מול יבוא זול – ומי יממן את המעבר.
ירון זליכה ברגע של כנות: "טעיתי, אין לי מונופול על השכל"
שוק חופשי – עד שמגיע לקוח
כאן נכנס הרקורד של זליכה. ב-2010 פרטנר שכרה אותו להכנת חוות דעת כלכלית נגד המתווה להפחתה חדה בדמי הקישוריות. דמי הקישוריות היו אז חלק מהמחיר שחברות הסלולר גובות זו מזו על העברת שיחות בין רשתות, והפחתתם הייתה אחד המהלכים המרכזיים בדרך לרפורמה שהגבירה את התחרות בשוק.
זליכה טען בהמשך כי לא התנגד לתחרות, אלא ביקש רפורמה רחבה יותר שתכלול גם את בזק והוט. זו טענה כלכלית שאפשר לדון בה. אבל במבחן הציבורי התמונה פשוטה יותר: בזמן אמת, חוות הדעת שלו שירתה חברה שהתנגדה למהלך שנועד להוזיל את שוק הסלולר.
ב-2017 כתב זליכה חוות דעת עבור מלט הר טוב, שבה תמך בהטלת היטל על יבוא מלט זול מחו"ל. זליכה טען אז שהייבוא נעשה במחירי היצף ועלול למחוק את המתחרה המקומית הקטנה ולחזק דווקא את נשר. מלט הר טוב לא הייתה מונופול, אלא מתחרה קטנה. ועדיין, מבחינת הצרכן, ההמלצה הייתה להגביל יבוא – בדיוק הכלי שזליכה מבטיח כיום לבטל בענפי המזון והצריכה.
זה לא מוכיח שזליכה "בעד מונופולים". הטענה הזו תהיה רחבה ולא מדויקת. אבל זו כן סתירה שצריך לשים על השולחן: כשהוא מדבר מהבמה הפוליטית, הפתרון כמעט תמיד הוא לפתוח שוק ולבטל חסמים. כשהוא נותן חוות דעת מקצועית ללקוח מסוים, פתאום התמונה נעשית מורכבת יותר – והגנה על שחקן מקומי, על עובדים או על יציבות ענפית יכולה לגבור על פתיחת השוק.
המע"מ יורד – והחשבון לא מופיע
הבטחת הדגל של זליכה היא הורדת המע"מ מ-18% ל-17% כבר בשנה הראשונה, ובהמשך הפחתה של אחוז נוסף בכל שנה עד לשיעור של 12%. במקביל הוא מציע להקטין את נטל מס ההכנסה, לבטל את מס היסף ולקבוע תקרת מס שולית של 40%, כולל ביטוח לאומי ומס בריאות.
ההבטחות האלה נשמעות מצוין למי שעובד, קונה ומרגיש את המס בכל חשבונית. אבל הורדה של שש נקודות אחוז במע"מ היא לא תיקון קוסמטי. היא ויתור על מקור הכנסה מרכזי וקבוע של המדינה. לצידה, גם הפחתות במס הכנסה ובמס חברות דורשות מקור מימון קבוע – לא רק אמירה כללית על "התייעלות".
זליכה מציע לממן את התוכנית מביטול הטבות מס לחברות גדולות, הפסקת סובסידיות למונופולים, ביטול משרדים מיותרים והתייעלות בתקציב. הבעיה היא שהמצע אינו מפרט כמה כסף יניב כל סעיף, כמה זמן ייקח ליישם אותו, ומה יקרה אם חלק מהחיסכון לא יתממש.
גם ביטול הטבות המס אינו כסף חופשי שמחכה בקופה. בנק ישראל העריך את העלות הכלכלית של הטבות המס לחברות רב-לאומיות בכ-6 מיליארד שקל בשנה, אך הדגיש שההטבות נועדו גם לשמור על אטרקטיביות המשק להשקעות. אפשר לדרוש שינוי בהטבות האלה, ובוודאי שקיימת ביקורת על ריכוזן אצל חברות מעטות. אבל מי שמבקש לבטל אותן צריך להציג גם מודל שימנע בריחת פעילות, שמירה על מקומות העבודה וההכנסות ממסים.
בנק חדש על חשבון מי?
בפרק הבנקאות זליכה מציע להקים בנק פרטי חדש במימון משותף עם המדינה ובניהול של בנק מחו"ל, לחייב את הבנקים לשלם ריבית על כספים בעו"ש ולהעביר את הטיפול בתלונות הציבור מבנק ישראל לרשות להגנת הצרכן. יש היגיון ברצון להגביר תחרות מול הבנקים. השאלה היא איך. בנק חדש דורש הון, רישיון, מערכות מחשוב, ניהול סיכונים ואמון של מפקידים.
הניסיון הישראלי הקרוב ביותר הוא ONE ZERO – הבנק הדיגיטלי הראשון שקיבל רישיון מבנק ישראל זה יותר מ-40 שנה. הוא הוכיח שאפשר להכניס שחקן חדש לבנקאות: במחצית הראשונה של 2026 כבר היו לו כ-200 אלף לקוחות, והכנסותיו צמחו. אבל הדרך לתחרות הייתה יקרה וארוכה: הבנק הפסיד כ-214 מיליון שקל ב-2025, ובמחצית הראשונה של 2026 עוד הפסיד 84 מיליון שקל. לפי הערכותיו, הוא צפוי להגיע לחודש רווחי ראשון רק לקראת סוף השנה, ולרווחיות שנתית ב-2027.
ONE ZERO אינו כישלון – להפך, הוא מצמצם הפסדים וצובר לקוחות – אבל הוא גם שיעור חשוב בהבטחה של זליכה. הקמת בנק חדש אינה מהלך שמוזיל את העמלות בן לילה: היא דורשת שנים של השקעה, הון סבלני וטכנולוגיה, עוד לפני שהבנק הופך לרווחי. במקרה של ONE ZERO הסיכון נלקח בידי בעלי מניות פרטיים; בהצעה של זליכה המדינה אמורה להיות שותפה למימון. לכן השאלה שלא מקבלת במצע תשובה היא כמה ישלם הציבור, ומי יספוג את ההפסדים אם הבנק החדש לא יגיע לרווחיות בזמן.
גם החובה לשלם ריבית על העו"ש נשמעת הוגנת לציבור, אבל היא דורשת מנגנון: על אילו יתרות, באיזו ריבית, האם לכל הלקוחות, והאם הבנקים יגלגלו חלק מהעלות בחזרה לעמלות או בריביות על אשראי. זליכה מזהה בעיה אמיתית, אך מציע פתרון רגולטורי כבד בלי לפרט את המחיר האפשרי שלו.
דיור: יעד מרשים, לא תוכנית מספיקה
בדיור, המצע המקוון של המפלגה הכלכלית אינו מבטיח לחתוך את מחירי הדירות ב-50%. היעד הרשמי שמופיע בו הוא הורדת מחיר דירה ממוצעת לכ-120 משכורות ממוצעות, באמצעות מדיניות שתגדיל את הצמיחה ותיצור למשקיעים חלופות לשוק הדירות.
זו מטרה נכונה ברמת הכיוון, אבל עדיין לא תוכנית דיור. חסרים בה נתונים על היקף שיווקי הקרקע, היתרי הבנייה, התחדשות עירונית, מחסור בעובדים, תשתיות תחבורה והיכולת של הרשויות המקומיות לקלוט עוד עשרות אלפי יחידות דיור. מי שמבקש להוריד את מחיר הדירה לא יכול להסתפק בהבטחה כללית לצמיחה.
גם כאן יש מבחן לרקורד. זליכה טען כי חמש שנותיו באוצר היו היחידות שבהן מחירי הדירות ירדו. בדיקת "המשרוקית" של גלובס מצאה שהיו ירידות גם בשנים שקדמו לכהונתו, וכי בין תחילת כהונתו כחשב כללי באוקטובר 2003 לסיומה ב-2007 מדד מחירי הדירות עלה ב-0.8%. זליכה השיב כי התייחס למחירי הדירות ביחס לשכר וכי היה שותף בגיבוש המדיניות הכלכלית באותן שנים.
הרקורד והקלפי
לזליכה יש ניסיון מקצועי שאי אפשר לזלזל בו. הוא כיהן כחשב הכללי במשרד האוצר בשנים 2003-2007, ועמד בהמשך בראש ועדה לבדיקת התחרותיות בענף הרכב. חלק מהמלצות הוועדה שולבו בחקיקה שנועדה להרחיב את התחרות בענף.
אבל הוא לא מגיע לבחירות עם הוכחת היתכנות פוליטית. בבחירות 2021 המפלגה הכלכלית החדשה קיבלה 34,883 קולות ולא עברה את אחוז החסימה. בבחירות 2022 היא ירדה ל-13,920 קולות בלבד – 0.29% מהקולות הכשרים. הפעם זליכה רץ במסגרת רחבה יותר, אך גם כאן עולה השאלה אם מצע כלכלי מפורט מספיק כדי להפוך לרפורמות, בלי כוח פוליטי משמעותי ובלי שותפים ברורים לדרך.
זליכה מציע שיח כלכלי חד יותר מרוב המתמודדים. הוא לא מפחד לדבר על מונופולים, מכסים, בנקים והטבות מס – נושאים שפוליטיקאים רבים מעדיפים לעקוף. אבל התוכנית שלו עדיין דורשת שתי תשובות שאין בהן קיצורי דרך: איך מבטלים הטבות ומסים בלי לפגוע בהכנסות המדינה ובצמיחה, ואיך מבטיחים שפתיחת שוק באמת תוריד מחיר לצרכן ולא רק תחליף קבוצה חזקה אחת בקבוצה חזקה אחרת.
