תרופות מוכרות ונפוצות לבניית עצם עשויות לספק הגנה בלתי צפויה מפני הידרדרות קוגניטיבית: מחקר ענק שפורסם בכתב העת "Alzheimer’s & Dementia", אשר עקב אחר 121,492 בני 60 ומעלה בהונג קונג, מצא קשר ישיר בין נטילת תרופות ממשפחת הביספוספונטים המכילים חנקן לבין ירידה מובהקת בשיעורי מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. על פי הנתונים, מטופלים שנטלו את התרופות רשמו סיכון נמוך ב-16% לפתח דמנציה לעומת אלו שלא טופלו כלל, וסיכון נמוך ב־24% לעומת חולים שקיבלו תרופות אחרות לאוסטאופורוזיס.
במוקד המחקר עמדו תרופות ותיקות ופופולריות המשמשות להאטת אובדן מסת העצם ולמניעת שברים, בהן אלנדרונט, איבנדרונט, ריסדרונט וזולדרונט. כל משתתפי המחקר היו חולים שאובחנו עם אוסטאופורוזיס או שסבלו משבר משמעותי בעמוד השדרה, בירך, בזרוע או בשורש כף היד, וטרם קיבלו טיפול תרופתי קודם. השוואת הנתונים העלתה פער עקבי לטובת מקבלי הביספוספונטים, עובדה המעוררת עניין רב בקרב הקהילה המדעית.
לדברי מחבר המחקר, פרופ' צ'ינג-לונג צ'ונג מאוניברסיטת הונג קונג, הממצאים מעניקים משנה תוקף לתפיסה הרפואית החדשה של "ציר עצם-מוח". פרופ' צ'ונג הסביר כי מחקרי עבר כבר הצביעו על כך שאנשים הסובלים ממסת עצם נמוכה מצויים בסיכון מוגבר לדמנציה בהמשך חייהם, מה שמעיד על השפעה הדדית עמוקה בין מערכת השלד למערכת העצבים המרכזית. החפיפה המשמעותית בין גילאי הסיכון לאוסטאופורוזיס לבין גילאי התפרצות הדמנציה הופכת את הקשר הזה לרלוונטי במיוחד עבור אוכלוסיית הגיל השלישי.
לצד האופטימיות, צוות החוקרים מבקש לצנן את ההתלהבות ומדגיש כי מדובר במחקר תצפיתי בלבד שאינו מוכיח סיבתיות – כלומר, לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי התרופה עצמה היא זו שמנעה את הדמנציה. בנוסף, המחקר נערך על אוכלוסייה ממוצא סיני בלבד, ללא נתונים על מצבם הקוגניטיבי של המשתתפים בתחילת הדרך, וללא שקלול מלא של משתנים חיצוניים כגון בידוד חברתי, השכלה, זיהום אוויר או נטילת תוספי ויטמין D וסידן. החוקרים מבהירים כי אין להתחיל ליטול תרופות אלו ללא התוויה מתאימה, והשלב הבא ידרוש ניסויים קליניים מבוקרים באוכלוסיות מגוונות כדי לבדוק האם אכן מדובר בפריצת דרך טיפולית.
החיפוש אחר גורמי סיכון הניתנים לשינוי ואחר תרופות קיימות הפך לאחד מענפי המחקר הבוערים בחקר הדמנציה, לנוכח העלייה בתוחלת החיים והיעדר מענה תרופתי מלא לאלצהיימר. גילויים על קשרים בין-מערכתיים בגוף האדם, כמו ציר המעי-מוח וציר העצם-מוח, פותחים דלתות לבחינת השפעות רחבות של טיפולים מוכרים. ביספוספונטים מהווים קו טיפול מרכזי בשבריריות העצם כבר עשרות שנים, ובמידה שמחקרים קליניים עתידיים יאששו את יכולתם להאט או למנוע פגיעה מוחית, עשויה להיות לכך השפעה דרמטית על פרוטוקול הטיפול באוכלוסייה המבוגרת ברחבי העולם.
