מקרה רפואי יוצא דופן ומרתק תועד בכתב העת "BMC Neurology": גבר בן 79, ללא כל עבר רפואי משמעותי, פונה לבית חולים בעיר דמאם שבסעודיה לאחר שעבר פרכוס מול בני משפחתו. זמן קצר לאחר הגעתו, החלה זרועו הימנית לפעול באופן עצמאי לחלוטין: היד התרוממה, ביצעה תנועות ממוקדות וחבטה שוב ושוב בפניו ובגופו. המטופל היה מסוגל לתאר בדיוק מה ידו עושה, אך היה חסר אונים לחלוטין מול הניסיונות לעצור אותה.
הנוירולוגים שבחנו את תנועותיו אבחנו את המצב כ"תסמונת היד הזרה" – הפרעה נוירולוגית נדירה שבה גפה מבצעת תנועות מתואמות בעלות מטרה נראית לעין, בזמן שהאדם חווה אותה כגוף זר לחלוטין ומתאר אותה כ"זזה בכוחות עצמה". אולם מה שהפך את המקרה הספציפי ליוצא דופן בקהילה המדעית לא הייתה התסמונת עצמה, אלא המיקום המפתיע של הפגיעה המוחית.
האירוע החל בפרכוס שנמשך בין 5 ל-10 דקות, ולאחריו נרשמה חצי שעה של ישנוניות וחולשה בצד ימין של הגוף. כשהגיע המטופל לבית החולים הוא היה בהכרה מלאה ובמצב עירני, אך בדיקה גופנית זיהתה דיבור מטושטש קלות, צניחה קלה של זווית הפה מימין ואובדן תחושה קל בפנים. כוח השרירים בזרוע הימנית עמד על 3 מתוך 5 – לעומת 5 מלא בכל יתר הגוף, אך שדה הראייה והקואורדינציה נותרו תקינים.
בדיקת CT ראשונה של המוח לא הראתה דימום, גידול או אוטם חריף, בדיקות הדם והאק"ג היו תקינות, והוא אושפז עם טיפול באספירין. עם זאת, סריקת MRI שנערכה בתוך 48 שעות חשפה את התמונה המלאה: עדות לאוטם איסכמי חריף (שבץ מוחי) באונה הרקתית הפנימית השמאלית, באונה העורפית השמאלית ובחלקו האחורי של התלמוס משמאל – כולם באזור אספקת הדם של עורק המוח האחורי השמאלי.
לפי החוקרים, שילוב אנטומי זה כמעט ולא תועד בספרות הרפואית בהקשר לתסמונת, שכן פגיעות אלו מקושרות לרוב לאונה המצחית כלומר הפרונטלית, לאזור המוטורי המשלים או לקורפוס קלוסום (הנקרא כפיס המוח.
בספרות הרפואית נהוג לסווג את תסמונת היד הזרה לשלושה סוגים: הסוג הפרונטלי (מצחי): גורם לתנועות גישוש ואחיזה כפייתית בחפצים. הסוג הקלוסלי (בכפיס המוח): גורם למאבק בין שתי הידיים, כאשר יד אחת מבטלת או הורסת באופן פעיל את מה שהיד השנייה עושה, למשל, יד אחת רוכסת כפתור והשנייה פותחת אותו. ו
הסוג האחרון הוא האחורי/תחושתי: הסוג שבו לקה המטופל, הנובע מפגיעה בתלמוס, באונה הקודקודית או באונה העורפית. סוג זה מתאפיין בתנועות בלתי מתואמות, בריחוף בלתי רצוני של הגפה או ברתיעה ממגע.
המנגנון הביולוגי מאחורי המקרה אינו נובע מפקודה מוטורית "משובשת" אלא מקריסה במערכת המשוב החושי: התלמוס האחורי אחראי על העברת מידע תחושתי וראייתי, בעוד שהאזורים העורפיים-רקתיים אחראים על תפיסה מרחבית-חזותית. כאשר מסלול זה נפגע, המוח מסוגל לייצר תנועה גופנית אך אינו מסוגל לרשום אותה בתודעה כשייכת לאדם עצמו.
הדמיות תפקודיות מראות כי במצבים אלה מופעל קליפת המוח המוטורית הראשונית באופן מבודד, מבלי להפעיל את הרשת המוחית הרחבה שאחראית בדרך כלל על הכוונה המודעת לנוע. החוקרים מדגישים כי מאחר שהאירוע היה קצר, מדובר בהשערה מדעית ולא במסקנה חלוטה.
מאפיין יוצא דופן נוסף בפרשה היה מהירות ההחלמה. בניגוד למקרים מתועדים של התסמונת התחושתית שבהם התנועות נמשכות שבועות או חודשים, אצל המטופל הסעודי התנועות הבלתי רצוניות דעכו ונעלמו לחלוטין בתוך כיומיים – וזאת ללא כל טיפול תרופתי ייעודי. החוקרים משערים כי ההחלמה המהירה התאפשרה בזכות העובדה שלא נרשם אצלו אובדן משמעותי בשדה הראייה או בתחושה, מה שמעיד על כך שחלקים מהרשת המוחית נותרו ללא פגע.
במקרים כרוניים וממושכים של התסמונת אפשרויות הטיפול מוגבלות מאוד, וכוללות שימוש ב"קופסת מראות", העסקת היד הפגועה באחיזת חפץ קבוע, וכן ניסיונות תרופתיים, כגון קלונאזפאם, קרבמזפין או הזרקות בוטוקס, שיעילותם טרם הוכחה במחקרים נרחבים.
מבחינה היסטורית, תופעות של גפה זרה נקשרו בעיקר למחלות ניווניות של המוח, שבהן ההידרדרות מתרחשת בהדרגה לאורך חודשים ושנים. המקרה הנוכחי מדגיש כי התופעה עלולה לפרוץ בפתאומיות גמורה כתוצאה מחסימת כלי דם במוח.
משמעות הדבר קריטית לרפואת החירום, שבה כל דקה קובעת להצלת רקמת המוח. הופעה פתאומית של גפה שנעה ללא שליטה – בייחוד לצד חולשה, קשיי דיבור, צניחת פנים, בלבול או הפרעות בראייה – מחייבת פינוי בהול למיון בחשד לשבץ מוחי ולא התייחסות למצב כתופעה מוזרה שניתן להמתין עמה. מעבר לסכנה המוחית, יד שאינה נשלטת עלולה להכות בעוצמה ולגרום לחבלות פיזיות למטופל עצמו.
החוקרים סיכמו כי אף שמדובר במקרה בודד שאינו מעיד על שכיחות התופעה באוכלוסייה, הוא מוסיף תבנית פגיעה חדשה למפת המוח ומציב מסר ברור לרופאים: כאשר יד מתחילה לפעול מעצמה, יש לבצע הדמיה מוחית מהירה ולבדוק גם את כלי הדם בחלקי המוח האחוריים. הדיווח הרפואי פורסם בהסכמת בתו של המטופל וללא ניגודי עניינים מצד החוקרים.
