רכס עלי טאהר אינו עוד גבעה בדרום לבנון. הוא הפך הקיץ לנקודת מבחן צבאית, פוליטית וסמלית במאבק בין ישראל, חיזבאללה ואיראן. בנוסף, הרכס הפך לזירה שבה נחשף הפער בין שקר "ההתנגדות" והתעמולה של איראן וזרועותיה.
المنافسة على جائزة "أكبر منبطح" على أشدّها، بين الثلاثي المرح: جوزيف عون، نواف سلام ويوسف رجّي. pic.twitter.com/6nNduVqvts
— Nada 🇱🇧 (@nadaib89) September 7, 2026
חשיבות הרכס
עלי טאהר הוא רכס בגובה של כ-600 מטר מעל לפני הים ונמצא ממזרח לנבטיה ומצפון לנהר הליטאני. המיקום מעניק השגחה על העיר נבטיה, על נתיבים בדרום-מזרח לבנון ועל הקשר הגיאוגרפי בין אזור הגבול ל"איקלים א-תופאח" – אחד האזורים האסטרטגיים ביותר באזור.
אחרי הנסיגה המבישה של אהוד ברק בשנת 2000 הפך הרכס לחלק ממערך חיזבאללה. הוא חזר לכותרות אחרי נפילת הבופור בסוף מאי – כאשר המרחק בין שני האתרים הוא כארבעה עד חמישה קילומטרים. מקורות ביטחוניים העריכו ובצדק שחיזבאללה הקים ברכס מרכז פיקוד תת-קרקעי ומחסני נשק, ושהאתר מחבר את דרום לבנון למרחב הלוגיסטי של "איקלים א-תופאח". חיזבאללה עצמו לא אישר ולא הכחיש בפירוט את אופי המתחם, אך הציג את הגבעה כקו הגנה ראשון מול נבטיה.
שליטה מוצהרת, הכחשה, ואז שתיקה
ב-26 ביוני 2026 הודיע צה"ל על "שליטה מלאה" ברכס. חיזבאללה פרסם הכחשה נחרצת: הגבעה "ריקה מכל נוכחות של כוחות הכיבוש", והלוחמים שלנו, טען חיזבאללה, עדיין שולטים בה ומוכנים לבלום כל התקדמות. גם מקור צבאי לבנוני אמר לתקשורת הערבית באותם ימים שהמציאות בשטח "לא השתנתה " ושהצבא הלבנוני לא תיעד התקדמות ישראלית אל הגבעה עצמה.
מאז, הוטל מצור על הרכס שכלל הפצצות יומיומיות ומשא ומתן ישיר ועקיף. הצד הלבנוני הציע, בגיבוי אמריקני, שהצבא הלבנוני ייכנס לאזור בתמורה לנסיגה ישראלית. חיזבאללה סירב למסור את האתר לצבא הלבנוני בטענה שישראל תכה בצבא זה ואחר כך תשתלט על המתקן – כפי שקרה לטענתו בכפרים אחרים. בנוסף לכך, חיזבאללה סירב לפנות את הרכס מרצונו והמשיך להילחם.
גם באוגוסט ארגון הטרור לא שינה את עמדתו וטען כי הוא לא מוסר את הגבעה לצבא הלבנוני בלי תמורה, ומוכן לעימות אם ישראל תיכנס. במקביל, טהרן הזהירה את וושינגטון שמתקפה ישראלית רחבה על עלי טאהר תיענה בתגובה איראנית נרחבת. במילים אחרות: תיפתח מלחמה.
למרות זאת, בערב 3 בספטמבר 2026 הודיעה ישראל פעם נוספת על "שליטה מבצעית" ועל טיהור שתי תשתיות תת-קרקעיות. הפעם, חיזבאללה שתק. התקשורת הערבית ציינה במפורש את המעבר מהכחשה גורפת ביוני לשתיקה אחרי הודעת ספטמבר. למחרת דווח שחיזבאללה פינה את הגבעות "באור ירוק איראני", במקום למסור אותן לצבא הלבנוני – צעד שהפתיע את המערכת הפוליטית בביירות והחליש, את עמדת הצוות הלבנוני לקראת סבב המשא ומתן עם ישראל שאמור להתקיים אחרי ראש השנה.
הלעג והביקורת בלבנון
החלק החד ביותר בסיפור אינו רק השליטה הצבאית, או התגובה הלבנונית הפנימית בעיתונות אלא – גם התגובות של הלבנונים עצמם: עשרות סרטונים מופצים כל יום וכולם טוענים ומתלוננים מדוע חיזבאללה העדיף למסור את הרכס לישראל במקום לצבא המדינה.
עיתון "א-נהאר", המפורסם ביותר בלבנון, פרסם טורים שכותרותיהם מדברות בעד עצמן: "עלי טאהר נופלת… ונופל עמה השיח של חיזבאללה", ו"איך מצדיק חיזבאללה את שתיקתו על נפילת עלי טאהר?". הטיעון החוזר: במשך שבועות הציג הארגון את הגבעה כמבצר בלתי חדיר, "נטוע בלוחמים". אך כשצה"ל הגיע, הפך האתר בשיח המקורב לארגון ל"קבוצת נקודות הגנה כמו שאר הגבעות".
עיתונאי לבנוני כתב כי אחרי שההימורים קרסו, במקום הסבר ישיר, תקף חיזבאללה את השלטון הלבנוני בשפה שהמחבר כינה "לעג שחור": האשמות וקללות במקום דין וחשבון על אובדן אתר אסטרטגי, שכללו שתיקה מול הנרטיב הישראלי.
במקביל, היו גם כותרות חריפות יותר: "מסירת עלי טאהר… הארגון מרגיע את רוצח נסראללה", ו"אחרי עלי טאהר – האם המדינה התלויה תחזור לשפיות?". הטיעון המרכזי שם: במשך חודשים נאמר ללבנונים שהמערכה תהיה עד הלוחם האחרון , יילחמו עד הסוף ולא ימסרו אות האתר גם עד מותם. בפועל, לא נראתה המערכה שהובטחה.
אחר כך החלה מכונת התעמולה לדבר על "פינוי" ולא על נפילה – כדי להציל את התדמית מול הקהל. המרירות מתחדדת בשאלה הפוליטית: הארגון סירב למסור את האתר למדינה הלבנונית, אך בסופו של דבר האתר לא נשאר בידיו. אולם התוצאה זהה בין אם מדובר בנפילה ובין אם ב"מסירה" – המקום לא עבר לידי הצבא הלבנוני אלא נמצא בידי צה"ל. זו בדיוק הנקודה שמזינה את הלעג: לא רק אובדן שטח, אלא אובדן עקביות. "הנשק שמגן על לבנון" לא הגן על אחד הסמלים שהארגון עצמו בנה במשך יותר משני עשורים .
מומחים רבים רואים בעלי טאהר את קו ההגנה השני של חיזבאללה אחרי הליטאני. הקו השלישי הוא "איקלים א-תופאח", "ג'בל א-ריחאן" והבקאע המערבי. מעבר עלי טאהר משמעו פיקוח ישיר יותר על נבטיה ופתיחת אפשרות ללחץ צפונה. אחרי הבופור, בנת ג'בייל ואל-חיאם, זו חוליה נוספת בשרשרת אובדן נקודות שליטה של ארגון הטרור.
עבור חיזבאללה, הנזק התודעתי עלול להיות כבד מהנזק הטופוגרפי. הארגון בנה במשך חודשים ציפייה לקרב הכרעה. כשהציפייה לא התממשה, נפער פער בין "ההתנגדות שלא נכנעת" לבין פינוי או שתיקה. זה מחליש את יכולתו לדרוש מהציבור הלבנוני סבלנות נוספת, ונותן לגיטימציה למי שדורש החרמת הנשק בידי המדינה.
הבגידה האיראנית
איראן איימה בהתערבות אם ישראל תסתער על האתר, והאיום לא תורגם לפעולה צבאית גלויה כשהוכרזה השליטה המבצעית. הלבנונים טוענים: אם הפרוקסי נסוג מאתר שתואר כחיוני והפטרון של חיזבאללה לא התערב, נשחקת נוסחת "איראן תשמור על לבנון". במילים אחרות: איראן בגדה ונטשה את חיזבאללה.
עלי טאהר לא היה רק יעד צבאי, אלא סעיף בשיחות (כולל מגעי רומא והמסלול האמריקני). הסירוב למסור אותו לצבא הלבנוני, ואחר כך אובדנו בפועל, מחליש את טענת חיזבאללה שהוא "שומר על האדמה מפני ישראל טוב יותר מהמדינה". בקיצור, חיזבאללה הוא הבעיה ולא פתרון ובטח לא התנגדות "מוקאוומה".
עבור לבנון זה נטל: הצבא הלבנוני לא קיבל את האתר, ישראל מחזיקה ביתרון שטח, וחיזבאללה מאשים את המדינה במקום להסביר את ההפסד. ישראל צריכה לדרוש מלבנון מחיר על פינויו בעתיד.
לחיזבאללה שחיקה מצטברת של נכסים סמליים ופיזיים, לחץ פנימי גובר, ותלות גוברת בהחלטות טהרן לגבי מתי להסלים ומתי לוותר. בנוסף, ישראל ניתקה את לבנון מאיראן, ובכך חלומו של נסראללה על איחוד הזירות מתפוגג מועל עיניו של מחליפו נעים קאסם.
חיזבאללה ברכס עלי טאהר אינו רק סיפור של גבעה בגובה 600 מטר. זהו מחדל של ארגון הטרור שמתיימר לשמור על לבנון. כאן נרשמו שלושה כישלונות במקביל: כישלון להחזיק באתר שהוצג כמבצר, כישלון להעביר אותו למדינה הלבנונית כאלטרנטיבה ריבונית וכישלון של האיום האיראני להרתיע את ישראל.
