אם הילדים שלכם מתפרצים, כועסים או מתקשים להיפרד מהטלפון והטאבלט, הפתרון עשוי להיות דווקא לא לקחת מהם את המסך בכוח. העיתונאית המדעית ד"ר מיכלין דוקלף טוענת כי הדרך היעילה לצמצם משמעותית את השימוש בטכנולוגיה היא להחליף את המסכים בפעילויות אחרות שמספקות לילדים הנאה, עניין והרפתקה – ולעשות זאת בהדרגה. לדבריה, השיטה שינתה לחלוטין את חיי משפחתה.
דוקלף מסבירה כי התגובה החריפה של ילדים לניתוק מהמסך קשורה בין היתר למנגנון הדופמין במוח. בניגוד לתפיסה הרווחת, לדבריה הדופמין אינו פשוט "חומר ההנאה", אלא קשור בעיקר לרצון, לתשוקה ולמוטיבציה להשיג דבר מה ולחזור עליו. כך יכולים ילדים וגם מבוגרים להמשיך לרצות לגלול ברשתות החברתיות או לשחק במשחקי וידאו, אפילו כאשר הפעילות עצמה כבר אינה גורמת להם להרגיש טוב.
לדבריה, הרשתות החברתיות מצליחות למשוך ילדים משום שהן מבטיחות לכאורה לספק צורך אנושי בסיסי בשייכות ובקשר חברתי. אלא שלטענתה, הן אינן בהכרח ממלאות את הצורך הזה, ובטווח הארוך אף עלולות להותיר ילדים בודדים יותר. לכן, ניסיון פשוט להחרים את הטלפון עלול להוביל לכעס, למאבקים ולכמיהה גדולה עוד יותר למסך.
במקום זאת ממליצה דוקלף להציע לילדים חלופה שהם באמת ירצו. כשהחליטה שבתה לא תצפה עוד בנטפליקס וביוטיוב אחרי ארוחת הערב, היא לא שלחה אותה להשתעמם בחדרה, אלא לימדה אותה לרכוב לבדה על אופניים לשוק. כך, לדבריה, הילדה קיבלה את תחושת העצמאות וההרפתקה שחיפשה דרך הסרטונים – רק בעולם האמיתי.
צעד נוסף הוא ליצור בבית זמנים ומקומות שבהם המסך כלל אינו אחת האפשרויות: לקרוא, לצייר, ליצור, לרכוב על אופניים או לפגוש חברים. בזמן שיעורי הבית היא ממליצה גם להשתמש בחוסמי אתרים. השינויים, לדבריה, צריכים להיות קטנים וקבועים: אפשר להתחיל מערב אחד בשבוע ללא מסכים, להפוך אותו לערב משחקים או פעילות משפחתית, ורק בהמשך להרחיב את ההגבלה.
אצל משפחתה של דוקלף התוצאות היו משמעותיות. לאחר צמצום המסכים הערבים הפכו רגועים יותר, הוויכוחים פחתו ובתה החלה לאפות, לתפור, לסרוג, להאזין לספרים ולרכוב עם חברים. גם ההירדמות והשינה השתפרו, ובני המשפחה, לדבריה, החלו לבלות ולצחוק יותר יחד. "אנחנו פשוט לא יכולים לחזור אחורה", סיכמה בריאיון ל-CNN.
