כולנו מכירים את הרגע שבו צחוק קטן הופך לצחוק בלתי נשלט, עד שהעיניים מתחילות לדמוע. אבל למה זה קורה? הרי צחוק ודמעות נתפסים בדרך כלל כתגובות לשני רגשות שונים לחלוטין. מסתבר שהקשר ביניהם מורכב יותר ממה שנדמה.
כשאנחנו צוחקים חזק, שרירי הפנים מתכווצים שוב ושוב, כולל השרירים שסביב העיניים. במקביל, הנשימה משתנה והגוף נכנס למצב של פעילות מוגברת. במקרים מסוימים, הלחץ והתנועות באזור העיניים יכולים לגרום לדמעות להצטבר ולזלוג.
כשהמוח לא עומד בעוצמת הרגש
ישנם חוקרים שטוענים שגם לעוצמת הרגש יש תפקיד. כשאנחנו חווים שמחה או התרגשות בעוצמה גבוהה במיוחד, המוח צריך להתמודד עם רמת עוררות גבוהה ולעיתים הוא מפעיל תגובה שנראית לכאורה מנוגדת לרגש שאנחנו מרגישים. התופעה הזאת מכונה "ביטוי רגשי דו צורני" והיא יכולה להסביר מדוע אנחנו בוכים מרוב שמחה, צוחקים במצבי לחץ או מחייכים ברגעים מביכים.
אחת ההשערות היא שהתגובות האלה עוזרות למוח לווסת רגשות חזקים ולהחזיר אותנו בהדרגה למצב מאוזן יותר. כלומר, גם כשאנחנו מרגישים שמחה גדולה, הגוף לא בהכרח רוצה להישאר בשיא הרגש לאורך זמן, והתגובה ה"מנוגדת" יכולה לעזור למתן אותו.
לכן, דמעות שמופיעות בזמן צחוק לא בהכרח מעידות על עצב שמסתתר מאחורי השמחה. לפעמים הן פשוט תוצאה של רגש שהגיע לעוצמה גבוהה במיוחד והדרך שבה הגוף מנסה להתמודד איתו.
