יש לכם שתי דקות לחכות בתור? היד כבר נשלחת לטלפון. נוסעים באוטובוס? שומעים מוזיקה באוזניות, לעיתים תוך כדי גלילה. הולכים ברחוב? פודקאסט.
אפילו כשאין לנו שום דבר לעשות, אנחנו כבר יודעים בדיוק מה לעשות –
לפתוח את הפלאפון ולמלא את החלל.
פעם יכולנו פשוט לשבת, לבהות ולתת למחשבות לנדוד בלי הגבלה. היום, נדמה שכל שנייה פנויה הופכת מיד להזדמנות לעוד גירוי. אך האם יצא לכם לתהות מה קורה למוח שלנו כשאנחנו אף פעם לא נותנים לו פשוט להיות? והאם דווקא הרגעים שבהם אנחנו לא עושים כלום יכולים להפוך אותנו ליצירתיים יותר?
אז מה קורה למוח כשאנחנו מאפשרים לו להיות ברגע?
כשאנחנו לא עסוקים במשימה מסוימת, המוח לא באמת מפסיק לעבוד – הוא פשוט עובר למצב אחר. המחשבות מתחילות לנדוד בין דברים שקרו לנו, רעיונות, זיכרונות ותכנונים לעתיד, בלי שאנחנו מכוונים אותן לנושא מסוים. למעשה, מחקרים מצאו שהיכולת הזו לנדוד בין מחשבות יכולה לעזור לנו ליצור קשרים חדשים בין רעיונות ולפתור בעיות בצורה יצירתית יותר.
חשבו רגע על הרעיונות הכי מקוריים שעלו לכם: במקלחת, רגע לפני השינה או סתם כשבהיתם בנוף מהחלון. במקרה, אלו גם הרגעים שבהם אנחנו סוף-סוף לבד עם עצמנו, בלי משימה שדורשת את תשומת הלב ובלי מסך שמבקש אותה. מחקר שפורסם ב־Psychological Science מצא שהפסקה שמאפשרת למחשבות לנדוד יכולה לסייע בפתרון בעיות יצירתיות.
הרעיון הזה כבר הגיע גם לעולם העבודה. חברות כמו 3M ו-Google אפשרו לעובדים להקדיש חלק מזמן העבודה לרעיונות ולפרויקטים עצמאיים, מתוך הבנה שחופש לחשוב יכול להוביל לחדשנות. מחקרים בתחום מצאו גם קשר בין חלימה בהקיץ בעבודה לבין יצירתיות.
איך נותנים למחשבות קצת מקום?
לא צריך להפוך את הבהייה לפרויקט, אפשר להתחיל דווקא מהרגעים שכבר קיימים ביום – להשאיר את הטלפון בכיס בזמן שמחכים בתור, ללכת כמה דקות בלי אוזניות, לשתות קפה בלי לפתוח אפליקציה או פשוט להביט מהחלון. הרעיון הוא לא להכריח את עצמנו לא לעשות כלום, אלא לאפשר למחשבות לנדוד בלי שכל רגע פנוי יתמלא בגירוי חיצוני.
וזה גם מתחבר למה שקורה בעבודה – אם מחקרים מצביעים על קשר בין נדידת מחשבות ליצירתיות, אולי לא כל דקה שבה אנחנו לא עובדים היא דקה מבוזבזת. חברות כמו 3M ו-Google כבר אימצו לאורך השנים מודלים שאפשרו לעובדים להקדיש חלק מזמנם לרעיונות ופרויקטים עצמאיים – מתוך ההבנה שחדשנות לא תמיד מגיעה כשמנסים לייצר אותה בכוח.
חשוב לציין שיש גם צד שני – לא כל בריחה לתוך הראש היא בהכרח דבר טוב. חלימה בהקיץ יכולה להפוך לבעיה כשהיא נעשית ממושכת, קשה לשליטה ומתחילה לבוא על חשבון העבודה, הלימודים או החיים עצמם. פרופ' אלי זומר מאוניברסיטת חיפה עוסק בתופעה המכונה Maladaptive Daydreaming, שבה הדמיון הופך לעולם שקשה לצאת ממנו.
המטרה היא לא לברוח מהחיים אל תוך הראש, אלא לאפשר למוח לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב כשאנחנו מפסיקים להפריע לו – ליצור. יש לנו מערכת שלמה במוח, המכונה "רשת ברירת המחדל", שמעורבת בנדידת מחשבות, בזיכרונות, בדמיון ובחיבור בין מידע ורעיונות. מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על תפקידה גם בתהליכים הקשורים ליצירתיות.
בשנים האחרונות פיתחנו הרגל מגונה – למלא את השקט בכל כך הרבה גירויים, שלפעמים אנחנו פשוט לא נותנים למוח הזדמנות לעשות את העבודה שלו. אולי הגיע הזמן להפסיק לעצור את הרגעים שבהם לא קורה שום דבר – ולגלות מה יכול לקרות דווקא כשפשוט נמצאים ברגע.
