26 שנים אחרי שאחיה יוסף חיים דאשיף ז"ל נהרג בתאונת דרכים בנס ציונה, מושקא אלפסי עלתה לקברו לראשונה עם אחותה. הנסיבות לא היו מקריות ובריאיון ל-C14 היא מספרת מדוע משפחתה בחרה שלא לעלות לקבר – ועל ההחלטה לעשות סוף סוף את הצעד הקשה שסגר לה מעגל, אך הותיר את הפצע מדמם.
כאחות בכורה היא הרגישה כל השנים מצפון על כך שלא ביקשה סליחה מאחיה ולא נפרדה ממנו כראוי. "נהיה לי חור שחור בלב והחמצה ברמה שאי אפשר לתאר", היא מתארת את המועקה בלב על כך ש"לא הייתה לי הזדמנות לתקן את המעשים שלי". אלפסי נזכרת בבוקר ההוא, כשהייתה בת 12 בלבד: "אח שלי מאוד התעקש ללכת עם אבא לעבודה בבית חב"ד. אמא מספרת שהוא היה כל כך קורן באותו בוקר, משהו ברמות לא הגיוניות".
האסון התרחש כשיוסף חיים בן ה-9 יצא לשלוח מעטפות בדואר מעבר לכביש. "הוא נפגע במקום ממשאית חולפת. אני זוכרת ששלחתי את אחותי הקטנה מהגינה להביא מים, והיא חזרה ואמרה שכולם בוכים בבית. כשפתחתי את הדלת ראיתי את אמא שלי מתייפחת מבכי כשהיא בחודש חמישי להריונה". מאותו רגע, חייה של מושקא השתנו. הבושה מהטרגדיה והמבטים המרחמים ברחוב גרמו לה להסתגר בבית חודשים ארוכים, עד שהחליטה לצאת החוצה עם ראש מורם.
3+למרות הכאב העצום, משפחתה של מושקא הפגינה אצילות נפש יוצאת דופן כלפי הנהג הפוגע. "ההורים שלי בחרו שלא לתבוע אותו, למרות שיכלו להוציא הרבה כסף", היא חושפת. "צורת ההסתכלות שלהם הייתה שמי שלוקח נשמות זה רק הקדוש ברוך הוא, לא הנהג ולא אף אחד אחר. אם נגזר עליו למות, זה נעשה על ידו אבל זה לא בשליטתנו. אלו דברים שאלוקים מסדר כי זה מה שצריך להיות בעולם".
הקיבעון של המשפחה לגבי העלייה לקבר נמשך 26 שנה, אך המצפון ליווה גם את אביה של מושקא עד יומו האחרון. "אבא שלי הלך עם מצפון מטורף, הוא הרגיש שבגללו אח שלי נפטר כי הוא הסכים לקחת אותו לעבודה למרות שלא רצה בהתחלה", היא מספרת. בשיחה מרגשת על ערש דווי, מושקא ניסתה להרגיע אותו: "אמרתי לו, אבא, אתה היית האבא הכי טוב שיכולת להיות". למחרת, ביום ההולדת של יוסף חיים ז"ל, הלך האב, הרב יהושע אריה דאשיף, לעולמו. "הוא נפטר בדיוק באותו יום של היום הולדת של אח שלי. הבנתי שאין פה שום דבר מקרי".
3+ההחלטה שלא לעלות לקבר במשך עשורים נבעה מהדרכה שקיבלו ההורים מרב מיד לאחר האסון. "אמרו להם שזה ילד מתחת לגיל בר מצווה, שאין לו עילוי נשמה או אזכרה, ושעלייה לקבר רק מטרידה את הנשמה", היא מסבירה. הקיבעון הזה ליווה את המשפחה 26 שנה, עד שמושקא הרגישה שהיא חייבת את זה לעצמה. היא פנתה לרב שאישר כי אין מניעה לעלות, אך אמה לא הייתה מסוגלת להצטרף. "אמא בכתה ואמרה לי משפט שצורב לי בלב עד עכשיו: 'כל יום שעובר הפצע נהיה יותר חזק, האובדן הזה נהיה יותר חזק'. היא פשוט לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה".
החיפוש אחר הקבר בהר הזיתים היה משימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך ים הקברים, כשבידיה רק תמונה אחת ישנה מהלוויה, היא ניסתה לאתר את החלקה. "התפללתי לקדוש ברוך הוא שיפתח לי את העיניים. התחלתי להסתכל על הזוויות בתמונה, על הגדר ועל הקיר שמאחורי הקבר". אחרי דקות של חיפוש מורט עצבים, היא מצאה אותו. "התפרקתי שם. ביקשתי ממנו סליחה. סגרתי את המקום המאוד כואב הזה שהיה תקוע עשרות שנים".
3+אחרי העלייה לקבר, המשיכה מושקא ישירות לכותל המערבי, שם חיברה בין הכאב הפרטי לכאב הלאומי. "הלכנו לכותל כדי לבקש על כלל עם ישראל. לכל יהודי יש את הסבל שלו שגורם לו להיות תקוע ולא לצאת מהתפקיד והשליחות שלו בעולם. ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שכמו שאני הצלחתי לסגור מעגל, שיעזור גם לאחרים להתרפא ולסגור את המעגלים הכואבים שלהם. לאף יהודי לא מגיע לסבול".
המסע האישי הזה הפך עבור מושקא לדרך חיים ושליחות מקצועית. היום, כמנהלת סושיאל, היא עוזרת לבעלי עסקים להביא את הסיפור האישי שלהם לקדמת הבמה. "הבנתי שלכל אדם יש ייחודיות שנובעת דווקא מהכאב שלו. התפקיד שלי הוא לגלות את זה לעולם. כשאני עובדת עם עסק, אני לא רק בונה חשיפה, אני מחפשת את ה'גאולה הפרטית' של בעל העסק. היכולת לצאת מאזור הנוחות ולהוציא את האור שלו החוצה".
3+מושקא מבקשת להעביר מסר דרך הסיפור שלה: לכל אחד יש מעגל שהוא מפחד לסגור, פצע שהוא מעדיף לא לפתוח. "אנחנו לא כאן סתם. הכאב נועד להעצים את התכונות הפנימיות שלנו. כשיהודי מצליח להחלים פצע כזה ולממש את השליחות שלו, הוא מביא עוד אור לעולם. בעיניי, להביא את הגילוי של הקדוש ברוך הוא מתוך המקומות הכי קשים – זו הגאולה האמיתית, ואני מתפללת שכולנו נזכה לסגור את המעגלים הכואבים שלנו בקרוב".
