את ה-3 ביולי 1940 באולקוש שבפולין, כבר אף יהודי לא ישכח. אנחנו חיים בעידן שמעריך תמונות, שמנציח בסלפי רגעים על ימין ועל שמאל, אבל ביום רביעי אחד ב-1940, תמונה אחת הפכה לרגע מכונן ונדיר. כזו הייתה עתידה להיות התמונה הזו של הרב משה בן יצחק הגרמן.
3+על פי העדויות, באותו יום הוצא ר׳ מוישה מבית הכנסת כשהוא עטוף בתפילין, רועד כמו עלה הנידף ברוח. הוא עבר מסכת השפלות נוראית, ולא ידע שהתמונה הזו עתידה להיות סמל של אמונה יוקדת, של הקשר היהודי לבוראו, ושל גאון יעקב אל מול רוע טהור. ר' משה, שהיה דיין העיר, נאלץ לעמוד כך – יחף – מול היהודים ששכבו על הקרקע, כחלק ממופע השפלה מכוונת כלפי הרב וכלפי הדת היהודית.
כי האויבים שלנו לאורך הדורות הבינו דבר אחד: התפילין הן לא רק רצועות עור. הן סיפור. הן זהות. הן שרשרת שעוברת מדור לדור. והכי מדאיג מבחינתם? הן טלפון על-זמני לבורא הזה שלהם, והכי מסוכן זה לאפשר להם לצלצל אליו.
3+והיום, ב-2026, בארץ ישראל, משרד החינוך מפרסם חוזר מנכ"ל שקובע את הדבר שהיה אמור להיות הכי טבעי בעולם: תלמיד שרוצה להניח תפילין בבית הספר שלו – יוכל לעשות זאת. לא בכפייה, לא על חשבון הלימודים, פשוט מתוך בחירה. כי הדבר הפשוט הזה, הטלפון הזה לאבא? לא בטוח שעד היום היה מותר לו בכלל לעשות את זה.
תחשבו איזה מסע עברנו: מהיהודי שעומד מושפל בכיכר באירופה בגלל תפילין, לילד יהודי שעומד במדינת ישראל ומניח תפילין בגאווה. להיות עם חופשי בארצנו. אז נגיד, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל איזה מוזר שהיום, כל כך הרבה שנים אחרי, יש כאלה שקשה להם לראות את זה? והם עוד יהודים?!
3+איזה מוזר שיש כאלה שמתחלחלים ממראה נער מניח תפילין. שצועקים: "איך קרה? למה? ועוד בבית ספר? במרחב הציבורי?". "אתה רוצה להיות יהודי? תהיה בבית! הֱיֵה אדם בצאתך ויהודי באוהלך! אל תזהם לנו את המרחב הציבורי באדיקות שלך".
עצוב שכאן, במדינת היהודים, צריך להסביר, להצטדק ולעגן בחוזר מנכ"ל את זכותו של הילד היהודי להתחבר למסורת שלו, את האופציה להניח תפילין אם ירצה. שוב – אף אחד לא מכריח, אף אחד לא מחייב. זו אפשרות, זו זכות. לא זו בדיוק הייתה המשמעות של חופש? לא בשביל זה כספנו למדינת יהודים? אלפי שנים של גלויות, רדיפות ושואות, שכל מטרתן הייתה לחדל אותנו מהחופש הזה.
3+ילד עם תפילין בארץ ישראל לא אמור לגרום לנו לפאניקה, לחרדה מהדתה, לציקצוק ולזעזוע. ילד יהודי מניח תפילין הוא התשובה לר׳ מוישה הגרמן, או יותר נכון – לנאצים שעמדו מאחוריו: עם כל הניסיונות שלכם, אנחנו עדיין עם שמחובר לאלוהיו.
