המערכת הפוליטית בישראל רגילה לתהפוכות, אך התגובות להסדר המסתמן בגבול הצפון מותחות את גבולות הציניות לרמות חדשות. דמויות כמו בני גנץ, גדי איזנקוט, ויאיר גולן – מי שבנו קריירות פוליטיות שלמות על האתוס של חתירה לפתרונות מדיניים וריסון הכוח – מציגים כעת חזית לוחמנית מפתיעה. אלו אותם אישים שפרשו מהממשלה או תקפו אותה על היעדר "אופק מדיני", וכעת, כשישנה הזדמנות להסדרה שתאפשר את החזרת תושבי הצפון, הם נשמעים כמי שדווקא המלחמה היא משאלת לבם.
2+זוהי צביעות פוליטית שקשה להסתיר. המעבר המהיר משיח של "הסדרים" לשיח של "כניעה" אינו נובע משינוי אידיאולוגי עמוק, אלא מהצורך לנגח את הממשלה בכל מחיר. כשגנץ ואיזנקוט ישבו בקבינט, הם נתפסו כגורמים הממתנים והמרסנים; כעת, מכיסאות האופוזיציה, הם מנסים לאגף את נתניהו מימין. מדובר במצג שווא שנועד לצרכים אלקטורליים, תוך התעלמות מכך שהמשך המלחמה ללא תכלית מדינית עמד בסתירה מוחלטת לכל מה שהטיפו לו רק לפני חודשים ספורים.
בתוך המבוך הזה, הצהרתו של נתניהו על שאיפתו להקים "ממשלה רחבה" אינה נובעת מפרץ של פיוס, אלא מהיגיון פוליטי קר. נתניהו מזהה את הסכנה בזליגת קולות מהימין הרך לעבר דמויות כמו בנט ואיזנקוט, המתחפשים לימין ביטחוניסטי אך מייצגים תפיסת עולם שונה בתכלית. נתניהו מזכיר לציבור כי החרמות האישיים מצד גוש המרכז-שמאל הם שכפו עליו את הקמת ממשלת ה"ימין המלא", למרות נטייתו ההיסטורית לממשלות אחדות.
2+עם זאת, מבחינת תומכי המחנה הלאומי, יש לראות באמירה זו תמרור אזהרה. הניסיון שנצבר מאז ה-7 באוקטובר מוכיח כי נוכחותן של מפלגות שמאל בממשלה משמשת כמקל בגלגליה. מעבר לניהול המלחמה, שם ניסו גורמים אלו למשוך לקו של ויתורים, הרי שכל נושא הרפורמה המשפטית – שחלקים ממנה עדיין ממתינים להשלמת החקיקה – פשוט לא יוכל להתקדם בממשלה רחבה.
ההיסטוריה מלמדת כי מפלגות כמו אלו של איזנקוט או לפיד לא יאפשרו את השינויים המבניים הנדרשים במערכת המשפט. ממשלה רחבה, במובן הזה, היא שם קוד לשיתוק אידיאולוגי ולחזרה לקונספציות הישנות.
2+מי שחפץ בתיקון יסודי של המערכות ובעמידה איתנה מול האויב ללא כניעה ללחצים בינלאומיים, צריך להבין שממשלה הומוגנית היא הכרח, ולא אילוץ. האופוזיציה הוכיחה כי עמדותיה משתנות בהתאם לאינטרס הפוליטי הרגעי. אבל את השינוי שהחל – לאף אחד בימין אין אינטרס לעצור.
