מדוע אינני שותף לאופוריה מההסכם בין ישראל ללבנון? קודם כל, צריך לומר: בהסכם יש כמה הישגים משמעותיים בהחלט, בראשם הישארות צה"ל ברצועת הביטחון בגיבוי אמריקני ועם הכרה היסטורית של ממשלת לבנון בנוכחות ישראלית, גם אם זמנית, בשטח המדינה.
1+בנוסף, ההסכם, שהושג בחסות מזכיר המדינה רוביו, סותר את ההסכם השערורייתי בין ארה"ב לאיראן, שהושג בחסות סגן הנשיא ואנס, ומאזן אותו במעט. האיראנים דרשו וממשיכים לדרוש נסיגה מלאה של ישראל מלבנון, ומספיק לשמוע את זעקות השבר של נעים קאסם כדי להבין שההסכם הזה מטריד מאוד את חיזבאללה ואת איראן.
אבל, וזה אבל גדול: נוסח ההבנות בין ישראל ללבנון וארה"ב נותן לצה"ל חופש פעולה מלא ברצועת הביטחון, ומכאן משתמע שמצפון לה – חופש הפעולה אינו מלא. במציאות שבה איראן אמורה לקבל בקרוב עשרות מיליארדי דולרים, ואולי אף מאות מיליארדים בהמשך, השילוב בין נהר הכסף הזה להגבלות על הפעילות ההתקפית של ישראל מבטיח התעצמות מחודשת, משמעותית וייתכן שאף מהירה של חיזבאללה.
1+בהקשר הזה, הטענה שההסכם הבהיר שלאיראן אין יותר שום תפקיד בלבנון אולי נכונה על הנייר, ברמה ההצהרתית; אבל בשטח, ברמה המעשית, איראן הצליחה לכפות הגבלה על פעילות צה"ל ברוב שטח לבנון – כולל בביירות, בדאחיה, ובנמל התעופה של ביירות, שעשוי בהחלט לחזור לשמש כשער הברחות מרכזי לחיזבאללה.
בתנאים הנוכחיים שיצר ממשל טראמפ בהתנהלותו המופקרת, לא בטוח שניתן היה להשיג הסכם טוב יותר; אבל מומלץ להישאר עם ראייה מפוכחת באשר ליתרונותיו ולמגבלותיו, ולא להיסחף באופוריה.
