דוד-משה בן שיטרית ז"ל, שירת בתור לוחם בפלגה 914 בחיל הים, ונהרג מפגיעת מיירט כשהיה רק בן 21. דמותו הציונית לא הייתה תוצר של סביבתו הקרובה, והילד שגדל והתחנך ביישוב גבע-בנימין, בנה ועיצב את עולם הערכים שלו במו ידיו. "לא גדלנו בבית שבו זה היה אידיאל ללכת לצבא", סיפרה אחותו הודיה, בריאיון מיוחד ל-C14. לדבריה, מגיל צעיר אחיה הגיע ביום הזיכרון לבית העלמין כדי לנקות קברים של חיילים. "הוא הלך עם בקבוק מים וסמרטוטים כדי לשטוף מצבות, בכה את חייו על אנשים שלא הכיר".
8+הערך המרכזי בחייו – ציונות
מדינת ישראל ובייחוד העיר ירושלים, תפסו מקום מרכזי וחשוב בחייו של דוד-משה: "מאז שהיה קטן יום ירושלים היה בשבילו קדוש, כמו חג". לדבריה, בכל שנה היה קם מוקדם בבוקר, לובש לבן וחוזר רק בערב "עם דגל ישראל מרוט, אחרי שרקד איתו כל היום. הוא היה אומר 'אין על ירושלים, זו המדינה שלנו'".
ערך הציונות ליווה את דוד-משה בכל רגע: "הוא לא היה זורק זבל על הרצפה בחיים ותמיד אמר 'ארץ ישראל לא יכולה להיות מלוכלכת'". הודיה נזכרה ברגע מצמרר שהתרחש זמן קצר לאחר נופלו: "כשאימא שלי פינתה את האוטו שלו היא מצאה בו שקיות קטנות של זבל. הוא פשוט היה נוסע, רואה לכלוך ושם בשקית כדי שיוכל לזרוק אחר כך".
8+"הייתי מעריצה שלו בשקט, בלי שידע"
הודיה סיפרה כי בצעירותו, דוד-משה נחשב לילד "בעייתי". מכיוון שהיה לו תיק במשטרה, הוא חשש שלא יוכל להתגייס לצבא. בעקבות זאת, חולל מהפך משמעותי בחייו: "הוא נסע למקומות חמים עם דיונות, והיה זוחל, רץ בגשם שוטף. לא היה אכפת לו מכלום. הוא לא התלונן". העבודה הקשה כוונה למטרה אחת – להגיע לשייטת 13: "זה מה שהוא הכי רצה".
לדבריה, דוד-משה התעקש והיה "מורעל" בצורה בלתי רגילה, ולאחר נופלו התברר כי הרצון החזק ליווה אותו לאורך כל שירותו הצבאי. "כשסידרנו את הארגזים אחרי הלוויה, מצאנו במדי ב' שלו פתק בו נכתב: 'החלום – להגיע לשייטת 13'. לקראת השחרור, הפתק הזה היה צמוד אליו", הוסיף בעלה של הודיה, אוריה.
8+כשהאפשרות לכישלון עלתה על הפרק, המשפחה שאלה את דוד-משה ז"ל מה יעשה אם לא יצליח להגיע לשייטת, ויסיים את שירותו בחיל הים. הלוחם הצעיר, שלא ויתר לעצמו אפילו לרגע אחד, ענה בנחרצות: "ביררתי ויש מסלול, אני אתגייס מההתחלה". הודיה אמרה בגאווה כי אחיה ז"ל היה מוכן לעבור הכול מההתחלה – 'רק בשביל להיות שייט'.
יום הגיוס – והכינוי שדבק בו
ערב לפני הגיוס המיוחל המשפחה הייתה נרגשת. בזמן שהודיה ואימה הכינו את הציוד, הן הבחינו לפתע כי דוד-משה לא נמצא בבית. "הוא יצא עם חברים לשתות קפה ביער", סיפרה, וציינה כי רק בחצות התקשר להגיד שאין לו איך לחזור הביתה. "בשעה 5 בבוקר יצא לבד לבקו"ם, והתגייס עם תיק שבתוכו היו מחבת, אמגזית ופינג'אן לקפה שחור". פרט אחד לא נעלם באותו היום מעיני הסובבים – זו הייתה חולצת "הציונות הדתית" שלבש, וזיכתה אותו בכינוי שילווה אותו לאורך כל השירות.
8+כאמור, חבריו של דוד-משה לא נהגו לקרוא לו בשמו – עבורם הוא היה 'פואד'. "בחיל הים משתמשים בשמות במה", הסבירה הודיה, אך המשפחה תהתה על הבחירה: "זה שם ערבי, והוא הרי הכי ציוני שיש". בהמשך התברר כי הכינוי נולד כסוג של "הפוך על הפוך" בשל אותה חולצה ביום הגיוס: "הוא היה כל כך 'מורעל' על המדינה, שאמרו עליו שהוא כמו ערבי, אבל ערבי-ציוני".
הוויכוח האחרון
בין הודיה לדוד-משה הייתה מערכת יחסים קרובה שבה התפקידים התחלפו לעיתים: "לפעמים אני הייתי האחות הגדולה ולפעמים הוא". לדבריה, תמיד היו ביניהם וויכוחים כשהשאלה 'איזה חיל טוב יותר' עלתה. בעוד היא שירתה כלוחמת כיפת ברזל, דוד-משה שעבד קשה מאוד כדי להגיע לתפקידו, התגאה בחיל הים. "בשבת לפני שנהרג, הוא אמר שכשהם על הספינה אין מי שישמור עליהם אם יש טילים. ממש רבתי איתו. אמרתי לו שברור שכיפת ברזל שומרת עליו, זה התפקיד שלה".
8+באותם רגעים דוד-משה התעקש, ואף אמר בפה מלא: "אין בעיה, את עוד תראי". הכעס של השניים עקב הריב הוביל לנתק: "התעצבנתי, איך הוא מעז לזלזל בחיל שלי?". לדבריה, לימים, תבין בדיוק על מה אחיה התעקש. "בסופו של יום הוא נהרג מפגיעת מיירט בים".
הדפיקה בדלת
הרגע הקשה ביותר בחיים שלה, הגיע זמן קצר לאחר שסיימה סבב נוסף של מילואים. באותו בוקר, הגיעה לעבודה מוקדם: "ראיתי מסוק בשמיים ואמרתי 'מה זה אווירה של סוף העולם'". לפתע, אביה התקשר ואמר שדוד-משה 'נפצע' וביקש שתגיע הביתה. "אמרתי לו 'לא, אני עובדת ואם הוא נפצע שישים פלסטר'. חשבתי לעצמי שהוא בחיל הים, איך הוא נפצע? זה חיל מאוד בטוח. אין בו הרבה נופלים".
8+בזמן שאביה התעקש, אדם שאינה מכירה לקח את הטלפון ואמר: "היי, זה מצה"ל". באותה השנייה, ניתקה את הטלפון וידעה נכון לאותם רגעים רק 3 דברים: "שהוא בן יחיד, אהבת חייה של אימא שלי ואני בריב איתו". לדבריה, הרגישה כי היא חייבת לעשות הכול על מנת להספיק להגיע בזמן – וליישר את ההדורים.
הודיה דהרה לעבר בית החולים בנהריה אליו פונה דוד-משה: "רציתי להגיע אליו ראשונה". בדרך, קצינת הנפגעים התקשרה וביקשה שתעצור. "נסעתי נגד כיוון התנועה. עמדתי במחסום. שם התפרקתי והבנתי שאני מתה מפחד. לא ידעתי כלום אבל ידעתי הכול". הוריה וקצינת הנפגעים הגיעו ברכב אחר. בעוד הודיה רצתה למהר, היא הבחינה ב"נחת רוח" מוזרה – הם כבר ידעו את הבשורה המרה, בעוד היא נאחזה בתקווה.
8+כשהגיעו לבית החולים, הרופא החל להסביר את המצב. "ביקשתי ממנו שידבר תכל'ס. הוא אמר 'לצערי' ומאז לא שמעתי כלום. יצאתי החוצה וידעתי שאני בחיים לא אתפייס עם אח שלי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו וכ"כ מצטערת, אבל הוא לא שמע אותי". לאחר שהבטיחה לו שכיפת ברזל תשמור עליו, לקחה את כל האשמה על עצמה. "בדיעבד הבנתי שכ"כ התגאיתי בחיל שלי אבל הוא ידע. הוא הרגיש".
למילים יש משמעות
במהלך השבעה הפכה הודיה לדוברת המשפחה מול כלי התקשורת, עד שהעומס הרגשי הכניע אותה. "רציתי שנייה לעצור כי לא הבנתי שזה אח שלי שנהרג. הכול כמו סרט". לדבריה, כשהלוויה נגמרה – הכול היה מוזר. "לא מרגישים כלום אבל מרגישים הכול כ"כ חזק", הוסיפה.
8+יום למחרת, קיבלה הודעה מדודתה עם קישור לכתבה. הכותרת הכי קשה שקראה אי פעם – הכתה בה בעוצמה: "'לוחמת כיפת ברזל שאחיה נהרג מפגיעת מיירט'. הבנתי באותם רגעים שאני אחראית למוות של אחי. זה כל מה שאמרתי לו שלא יקרה. אפילו בחדשות אפילו אמרו שזו אני". לדבריה, מאותו רגע הכול התדרדר במהירות: "הפכתי למכונסת, וכעסתי מאוד על החיל שלי".
כיום, היא כבר לא כועסת על החיל – אלא על ההתנהלות: "בסופו של דבר הם חיל מטורף, שפועל בלי הפסקה מהבוקר עד הבוקר. בלעדיהם לא היינו. אני כועסת על ההתנהלות כי היו שם המון כשלים. אבל זו מלחמה, ויש משפט שאומר שבמלחמות של צדק גם ילדים מתים – וזה מה שזה".
8+מה חשוב לך שיזכרו ממנו?
"שהוא היה בן אדם כ"כ טוב. הוא לא הסתכל על אף אחד כפחות. מבחינתו, כל בן אדם היה טוב גמור. היה לו משפט שתמיד היה אומר: 'בוא נסכים אחי שלא להסכים'. הוא היה בן אדם של כבוד. אהב את כולם רק בגלל שהם נולדו. השמחה והאמונה, אהבת הארץ והנתינה שלו זה משהו שאני לא יודעת להסביר במילים. מכל סיפור עליו שמענו כמה התכונות האלו בלטו בו. הלוואי שהיה לי מהם שליש קטן".
