איבדתי את הגיבור שלי בנובמבר 2024. אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. איך דפקו לי על הדלת, איך קרסתי על הרצפה, איך צרחתי עד שלא נשאר לי קול. התחננתי שיגידו שמשקרים לי – כי איך יכול להיות שאיבדתי אותו? איך יכול להיות שאיבדתי את אחי הקטן?
4+באותו לילה כבר התחיל הסחרור. זיהוי גופה, הר הרצל, לוויה. חיילים נושאים את הארון שלו. הקראתי את ההספד שכתבתי לו. ראיתי איך הם טומנים את הגיבור שלי באדמה, איך הם מכסים אותו. ראיתי ולא ראיתי. רעדתי וצרחתי. כל השבעה ישבתי בכיסא האבלים ובכיתי – בכיתי כי איבדתי את אחי הקטן.
אבל מי שדפק לי על הדלת לא היו המודיעים של צה"ל. כשעליתי לשאת את ההספד מעל הקבר שלו, אף אחד לא אמר שאני אחותו. החולצה שלי לא הייתה קרועה בשבעה. ונאלצתי להסביר שוב ושוב לכל המנחמים למה אני יושבת בכיסא אבלים אפילו שאני לא. כי אחי הקטן – הוא לא באמת אחי הקטן.
4+אחת התופעות הכי רחבות ולא מדוברות שנחשפתי אליה מאז אותו יום ארור היא "המעגל השני של השכול" – אותה משפחה שבה מצאתי את עצמי. אנחנו לא ההורים ולא האחים, לא בני הזוג ולא הילדים. אנחנו החברים הכי טובים, המשפחה שבחרנו, בני זוג שלא הוכרו, האנשים שהיו שם כל יום, אבל לא רשומים בשום מקום. אנחנו לא נקראים "אבלים", אבל האבל נוכח בכל נשימה שלנו.
הקושי העיקרי, כנראה, מתחיל כשאנחנו מנסים להגיד את זה בקול, ואז מגיע המבט, זה שמנסה למקם אותנו במקום "הנכון", ואחריו המשפט הכמעט אוטומטי: "את לא יכולה להשוות, זה לא אותו דבר". הם צודקים, זה באמת לא אותו דבר – אבל זה גם לא כלום. הבעיה היא לא בהשוואה, הבעיה היא בהיעדר: בהיעדר שפה, בהיעדר הכרה, בהיעדר מקום.
4+החברה יודעת למדוד קרבה דרך תעודת זהות, דרך הגדרות רשמיות של משפחה, אבל החיים עצמם לא עובדים ככה. קשרים נבנים דרך שנים של אהבה, של קרבה, של חיים משותפים. יש אנשים שהם משפחה גם אם אף מסמך לא יוכיח את זה. אני הייתי שם ביום שהגיבור שלי פתח את העיניים בפעם הראשונה, הייתי שם ביום שהעיניים שלו נסגרו בפעם האחרונה, הייתי שם בכל כך הרבה באמצע, האם מה שבאמת עושה את ההבדל הוא ההגדרה במסמכים?
ההתמודדות במעגל השני של השכול נעה בין שני רבדים. הראשון הוא הכאב עצמו, האובדן, הגעגוע, החלל שנפער. אבל הרובד השני, הפחות מדובר, הוא ההתמודדות מול החברה. הצורך הקשה הזה להסביר שוב ושוב את דרגת הקרבה, המשפט שנתקע בגרון: "איבדתי את אחי הקטן – כלומר, הוא לא באמת אחי הקטן, אבל הוא אחי הקטן", זה שאחריו מגיע המבט של הצד השני, ואז התיקון, ואז ההתכווצות.
4+אני כותבת את המילים האלו ויודעת שיש מי שזה יכעיס. אולי יגידו שאין לי את הזכות, שאי אפשר "לנכס" הגדרה כל כך רגישה. אני שואלת את עצמי את אותן שאלות בדיוק: איפה המקום שלי בתוך האבל הזה? מה מותר לי להרגיש? איך מותר לי לקרוא לזה?
אבל אולי השאלה היא לא מה מותר לי, אלא למה אין לזה מקום מראש. הגיע הזמן להכיר בזה שיש יותר מדרך אחת להיות משפחה, שיש יותר ממעגל אחד של שכול, שיש כאב שלמרות שהוא לא נכנס להגדרות – הוא עדיין אמיתי.
אור, הגיבור שלי, אחי הקטן, לא כתוב בתעודת הזהות שלי, אבל הוא היה חלק ממני – ואין שום הגדרה רשמית שתשנה את זה.
4+סמ"ר אור כץ הי"ד, נולד ב-29 באפריל 2004 במעלה אדומים. בגיל 18 התגייס לחטיבת כפיר ושירת כלוחם וכחובש קרבי בגדוד שמשון. ב-11 בנובמבר 2024, עשרה ימים בלבד לאחר שנכנס לראשונה לרצועת עזה, אור נהרג בהיתקלות עם מחבלים בבית לאהיא בצפון הרצועה יחד עם שלושה מחבריו, סמ"ר נווה יאיר אסולין, סמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת וסמ"ר אופיר אליהו הי"ד. אור היה בן 20 בנופלו.
