ב-30 בינואר 1943, בזמן שכוחות גרמניה הנאצית כבר שלטו ביוון מזה שנתיים, נולד מוריס רוסו בכפר חלאנדרי שליד אתונה. "אבא שלי נתן לי את השם הזה מכיוון שזה שם נוצרי יותר", מספר מוריס. "בגלל השואה הוא רצה להגן עליי, אבל תמיד קראו לי משה רוסו".
4+בעוד שקהילת סלוניקי – "ירושלים של הבלקן" – עמדה בפני כליה כמעט מוחלטת עם משלוחי הרכבות לאושוויץ שהחלו במרץ 1943, מוריס הקטן ומשפחתו מצאו דרך אחרת לשרוד. "אבא שלי ברח לפרטיזנים. אני ואמא שלי הוחבאנו אצל משפחה נוצרית. בזכות נוצרים אני חי, אני אומר את זה תמיד".
המסע המצמרר של ניצולת השואה שהיא גם אם שכולה
הזיכרון מחלאנדרי
מוריס מחזיק בזיכרון משפחתי חזק מאוד מאותה תקופה, עדות לחסידי אומות העולם שסיכנו את חייהם עבורם: "הבת של השכנים הייתה חברה שלי. המשפחה הזו החביאה אותנו כל המלחמה. זה היה סיכון, כי אם היו עולים עלינו – שתי המשפחות היו הולכות".
4+בזמן שהם הוחבאו, קהילות יהודיות שלמות ביוון נמחקו. למעלה מ-54,000 יהודים יוונים הובלו למחנה, ורובם המכריע נרצחו בתאי הגזים מיד עם הגעתם. מוריס, שהיה רק תינוק, לא הבין אז את גודל האסון. "ידעתי שיש מלחמה, אבל לא הבנתי מה זה מעבר לזה. רק אחרי שהתבגרתי וחקרתי, התחלתי לדעת יותר".
תורה, שפה ומסחר: כך נראתה יהדות יוון – עד שהושמדה בשואה
העלייה לארץ
בנובמבר 1949 עלתה המשפחה לישראל. התחנה הראשונה הייתה מחנה אוהלים בנתניה. "באנו בלי כלום", הוא נזכר. המזל של המשפחה היה דודו של מוריס, משפחת מזרחי, שהיה בעל משרד ברחוב בזל בתל אביב. המשרד הקטן, חדר וחצי עם שירותים בחצר, הפך לביתם של מוריס והוריו.
4+מוריס השתלב בחיים התל-אביביים של שנות ה-50 וה-60: הוא למד בבית הספר "בזל", היה בצופים, ורכב על אופניים לשוק הכרמל כדי לעזור לאביו בחנות חומרי הבניין שפתח. "היו בבתי הספר ילדים שלעגו 'יווני, יווני', אבל לא התייחסתי לזה. צפצפתי על זה".
4+בשנות ה-60 הוא היה חלק מ"החבורות הסלוניות" של תל אביב. "היינו נפגשים בסלון בכל פעם בבית אחר, רוקדים ושומעים תקליטים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד ופאול אנקה. זה היה הכיף שלנו".
רובם נרצחו – מעטים שרדו: הסיפור המצמרר של יהדות יוון בשואה
"הם כמו נאצים"
כשמוריס נשאל על המצב הנוכחי בישראל ועל אירועי ה-7 באוקטובר, הוא לא מהסס להשוות: "מה שהם עשו – זה נאצים. ממש נאצים. מה שהנאצים עשו, הם עושים. הרגו ילדים, נשים… זה קטסטרופה מה שהיה פה. כמובן שאי אפשר להשוות מבחינת המספרים אבל באכזריות שלהם אפשר".
למרות הכל, מוריס בוחר באופטימיות כדרך חיים. הוא מטייל בעולם, חוזר למדינת הולדתו יוון, מטייל גם בתאילנד, קמבודיה, לאוס – ומקפיד לחייך. "אני מסתכל תמיד קדימה. אם אתה לא אופטימי, אתה לא שווה הרבה. חיוך זה ברכה. להיות עצוב כל הזמן זה לא פתרון. צריך להשתדל להיות שמח".
4+להעביר את הסיפור
היום מוריס פועל כדי לספר את סיפורה של יהדות יוון, קהילה שלדבריו רבים לא מכירים את סיפורה מספיק. "בבית אצלנו לא דיברו על השואה. לא רצו שהילדים ידעו. אבל היום אני הולך לבתי ספר ומספר. חשוב לי שידעו על השואה בכלל, לא רק על יוון. זה שהצלחנו לשרוד את כל זה – זה משהו גדול".
כשהוא נשאל מה המסר שלו לדור העתיד, הוא חוזר לפשטות: "להסתכל קדימה, ליהנות מהחיים ולעשות טוב לאנשים אחרים. אם אתה יכול לעזור – זה מעולה. יותר מזה לא צריך".
