סיפורה של חווה הילל הוא סיפורו של עם ישראל, מסע שהתחיל בחורבן הקהילה היהודית ביוון, בהישרדות, ולבסוף בתקומה שגבתה ממנה את המחיר היקר מכל. חווה, ניצולת שואה ואם שכולה, נושאת איתה זיכרונות של ילדות בזהות בדויה וקשר חזק בין העבר שלה לעתיד של משפחתה.
10+המלכודת באתונה: "תבואו לקבל מצות"
סיפורה של יהדות יוון נחלק לשני גורלות. בזמן שבסלוניקי שבצפון הושמדה הקהילה כמעט לגמרי, באתונה שבדרום חיו היהודים בפיזור בין האוכלוסייה היוונית. העובדה הזו, יחד עם סולידריות מקומית, אפשרה לרבים מהם למצוא מסתור.
ב-1941, עם כניסת הגרמנים לאתונה, הם הציבו מלכודת צינית ואכזרית. "הודיעו שכל היהודים צריכים להתייצב בבית הכנסת כדי לקבל מצות לפסח. זה היה ממש לפני החג", משחזרת חווה. "היהודים, שרצו לשמור על המסורת ובתמימותם האמינו לגרמנים, הלכו לשם – ומשם הם נלקחו ישירות למחנות ההשמדה".
10+חסידי אומות העולם שסירבו לעמוד מנגד
בתוך החשיכה הזו, צמחו סיפורי גבורה של יוונים שסיכנו את חייהם. הארכיבישוף של אתונה, עמד מול הגרמנים בסירוב מוחלט. "הוא ממש התמרד", מספרת חווה. "המפקד הגרמני איים להוציא אותו להורג בירייה אם ימשיך להגן על היהודים והוא בתגובה הורה לכל הנוצרים ביוון לעזור ליהודים בכל דרך".
במקביל, סיפק מפקד המשטרה היווני תעודות זהות מזויפות שהצילו את גורלן של משפחות יהודיות רבות. ברגע אחד, נאלצו בני המשפחה להשיל מעליהם את זהותם המוכרת ולאמץ שמות בדויים: "זה היה הזיכרון הראשון שלי מהתקופה – הזהות המזויפת שנועדה להציל את חיינו".
10+המקלט הראשון והבריחה להרים
המקלט הראשון של המשפחה היה אצל משפחת קליופי. אב המשפחה, יווני נוצרי, היה חבר טוב של אביה של חווה. "ברגע שהתחילו הגזירות, הוא ואשתו אמרו להוריי: 'קודם כל תעזבו את הבית ובואו אלינו'. עברנו אליהם הביתה באתונה, היינו שם תקופה".
אבל הסכנה הייתה גבוהה מאד – הגרמנים הכריזו שמי שיעזור ליהודים יוצא להורג יחד איתם. אביה של חווה, שלא רצה לסכן את חבריו, החליט לברוח להרים. "אבא לא רצה שהם יילכו למוות בגללנו. הרב אמר לכולם באתונה: 'תתנתקו, תיעלמו מהעיר'. וזה מה שעשינו".
10+החיים הקשים בנדידה בהרים
המסע לעבר פסגות ההרים של יוון היה קשה מאד, פיזית ונפשית. ההרים באותה תקופה היו אזורים פראיים, כמעט לא מיושבים, שהגישה אליהם הייתה כמעט בלתי אפשרית. אביה של חווה, שהיה עמוד התווך של המשפחה, סחב אותה על כתפיו לאורך קילומטרים של טיפוס, בן דודה הצעיר סחב את אחיה התינוק, יוסף.
חווה, שהייתה אז פעוטה, זוכרת את הדיסוננס הקשה של אותם רגעים: "כילדה, הרגשתי מצד אחד במין פיקניק משפחתי בטבע, אבל מצד שני חלחלה אליי המועקה העמוקה והלחץ הכבד של המבוגרים. שרר שם שקט מוחלט ומאיים. היה אסור לדבר, אסור להשמיע קול, ואסור בשום אופן לחשוף מי אנחנו או מאיפה באנו. הרב אמר לנו להיעלם, והתחושה הייתה שאנחנו צריכים פשוט להתאדות מהעולם, להפוך לבלתי נראים כדי שאיש לא ידע שאנחנו קיימים".
10+המסתור בין החיות וייסורי האם
יום אחד הם הגיעו לבית כפרי מבודד בלב יער, שם חיה אישה מקומית. "היא פתחה את הדלת ורעדה מפחד", משחזרת חווה. "היא הבהירה לנו מיד שאין לה טיפת אוכל לתת לנו ואין לה שום מקום בתוך הבית להלין אותנו". בייאושם, ביקשו ההורים רק פינה קטנה למחסה מהטיפוס ומהגשם שהחל לרדת. האישה הצביעה על חלל המסתור הצר שמתחת לבית, שם החזיקה את בעלי החיים שלה.
"נכנסנו לשם וחלקנו את המרחב הצפוף עם תרנגולות ועיזים כדי לקבל הגנה מהגשם ומהרוח. ישנו שם בחוץ, בחרדה גדולה מהסביבה ומהחיות הטורפות שהסתובבו ביערות". בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו, חווה מספרת על סבלה של אמה. נעליה המקוריות התבלו בדרכים הלא סלולות, והיא נאלצה לנעול נעלי עץ, קשות ומכאיבות שקיבלה מהכפריים.
10+"הנעליים האלו היו נוקשות ופצעו את רגליה. היא נאלצה להמשיך לטפס על צלע ההר בנעלי העץ המכאיבות האלה, כשכל צעד וכל תנועה היו ייסורים נוראיים, אבל לא הייתה לה שום ברירה אלא להמשיך הלאה בשקט".
הקיום שלהם היה תלוי בתושייה של האב. לפני הבריחה, אסף לירות זהב אנגליות (סטרלינג). אמה של חווה תפרה אותן לתוך בגדיה, צמוד לגופה. "לא היו בנקים במלחמה, כל אחד רצה להחזיק את הכשסף אצלו. בכל פעם שהיינו צריכים מזון, ההורים היו פורטים לירה אחת כדי לקנות לחם או חלב עיזים מהכפריים בהרים. ככה שרדנו עד סוף שנת 1943".
10+גם כשחזרו לאתונה, הפחד לא הפסיק. המשפחה עברה דירה בכל שנה. "אם היה חשש הכי קטן שמישהו חושד שאנחנו יהודים – מיד עזבנו לצד השני של העיר כדי שלא ילשינו עלינו". גם לאחר נסיגת הגרמנים ב-1944, השקט לא הגיע. ביוון פרצה מלחמת אזרחים. חווה מספרת על טראומה משפחתית קשה: שני בני דודים של הוריה נהרגו כשניסו להימלט מירי ברחוב. "הם קבעו ביניהם שאם עוצרים אותם – הם בורחים. הם ברחו, וירו בהם למוות".
ב-1948, עם הכרזת המדינה, אביה שמע את החדשות ברדיו והכריז: "יש לנו מדינה, אנחנו עולים". הם עזבו הכל – את בית החרושת המצליח של אביה ועלו לישראל חסרי כל, היוונים אסרו על הוצאת רכוש או זהב. הם הגיעו לישראל, והחלו חיים חדשים.
10+נמרוד ז"ל: הילד שעלה לרגל מרעננה לירושלים
בנה של חווה, רב-סרן נמרוד הילל ז"ל, גדל על ברכי סיפורי הגבורה והציונות. הוא היה ילד אחראי באופן מעורר השראה. חווה נזכרת איך בגיל 14 החליט לעלות ברגל מרעננה לירושלים – לקיים את מצוות החג: "הוא לקח איתו את אחיו הקטן ערן, שהיה רק בן 8, ואמר לי: 'אמא אל תדאגי, אני אשמור עליו'. הם הלכו עם שקי שינה וישנו בדרך. כזה הוא היה – תמיד דואג לכולם".
10+נמרוד הפך לקצין מוערך, מהנדס מצטיין שסיים את לימודיו בטכניון. הוא נפל בלבנון בעת שהוביל את חייליו. "החיילים שלו סיפרו לי שהוא נהרג כשהוא לקח קבוצת חיילים שחששו להיכנס למקום מסוים. הוא אמר להם 'אל תדאגו, אני איתכם' והלך בראש. הוא פעל בשקט ובצנעה, וקיבל צל"ש מהרמטכ"ל על תפקודו".
סגירת המעגל: הלירה שעוברת בירושה
הקשר המרגש ביותר בין השואה לתקומה התגלם בלירה האחרונה. מהבריחה בהרים נותרה מטבע אחת שאמה של חווה סירבה לפרוט. "אמא אמרה שהיא לא פורטת אותה לעולם, שהיא תהיה מזכרת".
10+כשנמרוד התחתן, הוא ביקש מהוריו מתנה – את אותה הלירה. "הוא רצה שהיא תהיה מזכרת לדורות הבאים מההישרדות ביוון". אמה של חווה הפכה את המטבע לתליון, אותו ענד נמרוד תמיד מתחת לחולצתו. לאחר נפילתו, עבר המטבע לבנו, נועם. "זה הזיכרון של השואה שעובר עכשיו לדור השלישי".
חווה מסכמת במסר של בנה: "נמרוד תמיד היה אופטימי. הוא היה אומר לנו 'תחזיקו מעמד, אנחנו נעבור גם את התקופה הזאת'".
כיום חווה היא חלק מעמותת "משפחה אחת". חווה וחברותיה, כולן אימהות שכולות ונפגעות טרור, מוצאות נחמה זו בזו. "עד לא מזמן לא שאני ניצולת שואה. כולנו באותה סירה, מחזקות אחת את השנייה".
10+"משפחה אחת" הוא הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים בישראל הוקמה לפני 25 שנים על ידי שנטל ומרק בלזברג. העמותה מלווה ותומכת במשפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה. העמותה מעניקה מעטפת רחבה הכוללת תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, חוסן נפשי, סדנאות טיפוליות, תמיכה כלכלית ועוד, כל מה שיכול להקל ולו במעט על המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. מאז ה־7 באוקטובר העמותה פועלת מסביב לשעון להגיע לכל המשפחות שנפגעו ולהעניק להן את המענים הרחבים ביותר לצד חום, אהבה ויד תומכת בכל צעד.
