אני כותב את הדברים לא כפוליטיקאי ולא כאיש ציבור, אלא כמי שפיקד במשך שלוש וחצי שנים ביחידה למקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים, ובכלל זה רחבת הכותל המערבי. מי שלא עמד שם יום יום, מי שלא ניהל את המתח בין קבוצות תפילה, בין רגשות דתיים עמוקים ובין אחריות ביטחונית, מתקשה להבין עד כמה המקום הזה רגיש, עד כמה כל תזוזה קטנה עלולה להצית אש.
3+הכותל אינו עוד אתר ציבורי, הוא הלב הפועם של העם היהודי. במשך עשרות שנים נשמר בו סטטוס קוו שאיפשר למיליוני יהודים, מהארץ ומהעולם, להגיע ולהתפלל. זה לא פתרון מושלם לכל אחד, אבל זה פתרון שמחזיק יציבות. במקום כזה, יציבות היא לא מילה גסה, היא תנאי הכרחי.
הדיון המתמשך בבית המשפט העליון סביב מתווה הכותל מעלה שאלה עקרונית הרבה יותר: האם כל סוגיה ציבורית עמוקה חייבת להיפתר בכלים משפטיים, והאם נכון להכריע במאבק דתי-זהותי באמצעות פסיקה, במקום באמצעות הסכמה רחבה ושיח פנימי בתוך העם? כמי שפיקד בשטח אני אומר באחריות, כל שינוי בסדרי התפילה לא נשאר על הנייר.
3+הוא מתורגם מיד לחיכוך פיזי, לעימותים, למתיחות שעלולה לצאת משליטה. חופש פולחן הוא ערך יסוד במדינת ישראל, אך גם שמירה על קדושת המקום ועל האפשרות של רוב המתפללים להתפלל על פי מנהגם היא חובה לאומית. הניסיון להפוך את הכותל לזירת מאבק מתמשך, בין זרמים, בין תפיסות עולם ובין בית המשפט לממשלה, פוגע בראש ובראשונה באחדות.
במקום לחפש הכרעה כוחנית, נכון לחפש אחריות, ובמקום לכפות שינוי, נכון לשאוף להסכמה. הכותל צריך להישאר סמל של תפילה, של היסטוריה ושל חיבור בין קהלים וזרמים ביהדות. הכותל הוא לא מעבדה לניסויים משפטיים ולא במה למאבקים אידיאולוגיים; יש מקומות שבהם ענווה וזהירות אינן חולשה, הן חוכמה לאומית.
הדיון על רחבת הכותל המערבי איננו רק ויכוח משפטי או ציבורי, הוא נוגע בלב הזהות היהודית, בזיכרון ההיסטורי ובאחריות שלנו לדורות הבאים. כמי שהיה שותף לניהול המקום הזה מבחינה ביטחונית מהשטח, אני יודע עד כמה קל להצית מחלוקת ועד כמה קשה להשיב שקט ואחדות. הכותל שרד חורבן, גלות ומלחמות, והאחריות שלנו היא לוודא שהוא לא יהפוך לזירת קרע פנימי.
3+חז"ל לימדו אותנו, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג’, י"ז). גם כאשר יש מחלוקת, הדרך להגיע לפתרון חייבת להיות מתוך אחריות, כבוד וחתירה לשלום, לא מתוך כפייה ולא מתוך התרסה. אם נזכור שהכותל הוא סמל של חיבור, לא של פילוג, נוכל לנהל את המחלוקת מתוך ענווה לאומית, ולשמור על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ככזה שמאחד אותנו, גם כשאנחנו חלוקים.
