התבטאויותיו האחרונות של אהרן ברק אינן פליטת פה. הן משקפות את ה-DNA המחשבתי שלו. לא בצחוק, ברצינות גמורה: ברק באמת מאמין שאזרחי ישראל אינם אזרחים שווי זכויות, אלא נתינים.
זו הוכחה נוספת שברק ושכמותו מרכיבים משקפיים מסוג אחר. אם יש משקפיים ורודים, הרי שברק מרכיב משקפיים שחורים, פסימיים. משקפיים בעלי ראייה צרה, שדרכם ניתן לראות רק את ארבע אמותיו שלו ושל המחנה שלו.
4+בדבריו, ברק התרעם על כך שהמפגינים מקבלים יחס של עבריינים. השאלה המתבקשת היא: איפה היה מר אהרן ברק בהפגנות אחרות, לא פחות חשובות, לאורך ההיסטוריה? איפה הוא היה כשהמפגינים היו מיעוטים, מתיישבים, חרדים או יוצאי אתיופיה? איזה יחס קיבלו המפגינים שם?
כולנו זוכרים את המראות הקשים: את האלימות הברוטאלית נגד מתיישבי גוש קטיף ועמונה, את המעצרים הסיטונאיים של נערות עד תום ההליכים ואת פרסות הסוסים שדהרו לתוך הקהל. אנחנו זוכרים היטב גם חרדים ויוצאי אתיופיה מוטחים ארצה, סופגים אגרופים ובעיטות. ולא נשכח את השפל המוסרי של ההטרדות המיניות הבוטות מצד פעילות שמאל כלפי גברים חרדים – פרובוקציות משפילות שנועדו לפגוע בציפור הנפש של אורח חייהם, ושכמובן נגמרו בלא כלום.
4+למה קולם לא נשמע? כי זו לא אותה אוכלוסיה שחשה ש"גנבו לה את המדינה". החרדים, בני העדה האתיופית, המתיישבים, ובראייה רחבה יותר – גם אנשי ימין ובני עדות המזרח – לא חשים שגנבו אותם מהסיבה הפשוטה: הם כבר התרגלו.
הם התרגלו לכך שהם אינם נספרים בעיני המדינה. לא בעיני השלטון (שמתחלף), אלא בעיני המדינה – אותה ישות עמוקה שמסתכמת בצבא, במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת. מרבית הגופים הללו פעלו לאורך שנים בסינרגיה כמעט מוחלטת נגד אוכלוסיות ספציפיות, תוך הפעלת אכיפה בררנית מקוממת, בעוד החלק השני של העם זכה לפריווילגיות שאין צורך לפרט אודותיהן.
4+והנה, מגיעה ממשלה. נכון, היא נושאת על גבה את הכתם הנוראי של השבעה באוקטובר – מחדל שחייב להיחקר לפני ולפנים – אך היא מנסה להשתמש בכלים הדמוקרטיים שברשותה כדי לאזן את חוסר הצדק ששורר כאן מקום המדינה.
או אז קמה עליה אותה הגמוניה שתלטנית, שמוכנה "לשרוף את המועדון", העיקר לא לאפשר לאותה ממשלה לעשות סדר. אותה הגמוניה לא בוחלת באמצעים, ומנופפת בטבח הנוראי כדי לשלול את הלגיטימציה של הממשלה – כאילו תחת ממשלה אחרת חמאס היה מוותר על שאיפותיו הרצחניות.
4+אבל נניח לביטחון ונתמקד בפן המשפטי. השופט יצחק עמית, דמות מעוררת מחלוקת ככל שתהיה, אינו הסיפור. עמית הוא רק תולדה של "באג" במערכת שמקורו בשנות ה-90. הבאג הזה הוא אהרן ברק, מחולל המהפכה החוקתית ההרסנית. דבריו החריפים רק מחזקים את הטרגדיה: מדינת ישראל נפלה קורבן לתפיסת עולמו של אדם שבאמת נהג בה כמו מלך בנתיניו.
מכאן נולדת ההבנה הפשוטה: ברק סבור שכאשר הכוח לא בידי בית המשפט – האזרחים הופכים לנתינים. הממשלה, לעומת זאת, סבורה שכאשר החוק חוזר לידי נבחרי הציבור, לצד ביקורת שיפוטית שפויה שאינה שתלטנית – דווקא אז האזרחים חוזרים להיות אזרחים ולא נתינים חסרי זכויות.
4+האם נתניהו, לוין והממשלה צודקים ב-100% מפעולותיהם? ודאי שלא. אך לשיטתי, בדיוק כפי שהחרמות האישיים על נתניהו דחקו אותו לבריתות בלתי ניתנות לפירוק, כך השמאל הפריווילגי דחק את הימין לבצע מהלכים חד-צדדיים, מבלי להתרגש עוד מהפוזיציה של הצד השני.
