בנק ישראל הוא הגוף האחראי לניהול יתרות המט"ח של מדינת ישראל, לרבות זהב. אולם, מאז שנות ה-80, וביתר שאת בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כנגיד, נמכרו כל אחזקות הזהב של ישראל – וכיום יתרות הזהב של המדינה עומדות על אפס מוחלט. בסוף יוני 2025 הסתכמו יתרות המט"ח של ישראל בכ-228 מיליארד דולר, אך ללא גרם זהב אחד.
התמונה הבינלאומית שונה בתכלית: במדינות ה-OECD ממוצע אחזקות הזהב מתוך הרזרבות עומד על כ-20%, ובקרב הכלכלות הגדולות – ארצות הברית, גרמניה, איטליה וצרפת – מדובר בשיעורים הנעים בין 70% ל-80%.
1+המשמעות הכלכלית חמורה: בשנים האחרונות הזהב זינק בכ-50% ביחס לדולר, ובשיא האחרון הגיע ל-3,600 דולר לאונקיה. מכאן שמדיניות ההחזקה של בנק ישראל עלתה למשק הישראלי סכומי עתק – החמצת רווחי הון והיעדר גיבוי אסטרטגי.
הבעיה עמוקה עוד יותר אם וכאשר הדולר ייחלש באופן דרמטי. החוב הלאומי האמריקאי, ההולך ותופח לממדים חסרי תקדים, מערער את מעמדו של הדולר. המעצמות נערכות לכך באמצעות הגדלת עתודות הזהב, וארצות הברית עצמה מחזיקה בזהב כרשת ביטחון ליום שבו תיאלץ לבצע "תספורת" בחוב שלה.
בישראל, לעומת זאת, לא קיימת כלל רשת ביטחון כזו. מי יישא באחריות למדיניות שמותירה אותנו חשופים מכל כיוון – ללא זהב וללא הגנה מפני קריסה אפשרית של הדולר? מתי יקומו אותם "גורמים מקצועיים" ויסבירו מדוע דווקא מדינת ישראל היא מהבודדות בעולם עם 0% זהב ביתרות המט"ח שלה?
1+אבל הבעיה אינה מסתכמת בכך שהבנק המרכזי ויתר על הזהב. בישראל גם האזרח הפשוט מוצא את הדלתות סגורות: מי שרוכש זהב להשקעה נדרש לשלם מע"מ מלא (18%) – כאילו מדובר במוצר צריכה – ולאחר מכן, במכירה, גם מס רווחי הון. כך נוצר מצב שבו זהב נתפס בו זמנית כסחורה וגם כנכס פיננסי – וממוסה פעמיים.
בעולם, התמונה שונה: במדינות רבות באירופה, בבריטניה ובשווייץ זהב השקעה פטור ממע״מ, ובשווייץ אף רווחי הון אינם ממוסים כלל. כלומר, בזמן שבנקים מרכזיים ואזרחים כאחד מגנים על עצמם באמצעות זהב, בישראל גם המדינה וגם האזרח מודרים ממנו.
וכאן עולה השאלה הקשה: אם המדינה אינה מוכנה להגן על אזרחיה מפני קריסת הדולר באמצעות החזקת זהב – מדוע היא חוסמת גם את האזרחים עצמם, שמבקשים להגן על חסכונותיהם בדרך זו.
