אני כותב את הדברים האלה בלב כבד אך בנחישות מלאה: הדיפ סטייט בישראל – בג״ץ, היועמ״שית, הפרקליטות, מח״ש, ואפילו השב״כ – מזכיר יותר ויותר משטרים טוטליטריים חשוכים. אלא שכאן, אצלנו, בישראל, זה לא רק "מזכיר". כאן הפקידים הם בעלי הכוח האמיתי. הם הריבון. הם השלטון.
והדיפ סטייט הזה, תאמינו לי, הוא הגוף החזק והמסוכן ביותר בעולם המערבי.
זו לא מערכת משפט – זו זירה פוליטית
הנחה ראשונה שלי: אנחנו לא בזירה משפטית, אלא פוליטית. כל מה שקורה – הפסיקות, הדיונים, ההחלטות – הוא פוליטיקה נטו. זה לא חוק. זה לא משפט. לעיתים זה אפילו ההיפך הגמור מהם, ביודעין.
2+הנחה שנייה: מאז שהשמאל הבין שאין לו שום סיכוי לנצח את נתניהו בקלפי, הוא עבר לשיטה אחרת. הוא מגייס את שלוחותיו בדיפ סטייט כשכירי חרב לביצוע הפיכה שלטונית. ההלבשה היא משפטית – אבל בפועל זו פסאדה. תהליך פסבדו־משפטי שאין בו שמץ דמוקרטיה.
הנחה שלישית: כשנתניהו והימין בולעים, מכילים, ולא יוצאים למלחמה על מה שמתחולל – זה רק מעודד את הצד השני. זה מתפרש כחולשה. זה מזמין עוד סיכולים: של מינויים, של חוקים, של יסודות המשילות. הכול מותר – גם תפירת תיקים, גם פסילת חוקים, גם הפחדה בסגנון "הקש בגג".
הם רואים שהשליטה בורחת להם מהידיים – ונאבקים בכל הכוח
הנחה רביעית: השמאל נכנס ללחץ. הוא רואה את הימין משתלט על המשטרה. על צה"ל. ועכשיו אולי גם על השב"כ – עם מינויו הצפוי של האלוף דוד זיני. הוא מבין שהגבינה זזה, ומגיב בהתאם: נלחם במינוי נציב שירות המדינה, נלחם על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, נלחם בכל ניסיון לשנות את תאגיד השידור הציבורי.
2+השיטה ברורה: כל מקום שבו יש סיכוי לאובדן שליטה – סיכול מיידי. לא רפורמות, לא פשרות. שליטה או כאוס.
די לחשוש מבג"ץ – צריך לפעול מולו פוליטית
אין לנתניהו ולימין ברירה. אנחנו חייבים עימות. גלוי. ישיר. בלי פחד, ובלי גמגום. בג"ץ הוא לא גוף שיפוטי. הוא שחקן פוליטי. ולכן צריך להתייחס אליו בהתאם. לא להתייצב בפניו. לא להיכנע לו. להתחיל למשול – גם אם זה "בכל מחיר".
2+ואל תקנו את הספין על "משבר חוקתי". אין בישראל חוקה. מעולם לא הייתה. זה שאהרון ברק קרא לחוקי היסוד "חוקה", לא הופך אותם לחוקה. גם לא את בג"ץ לבית משפט לחוקה.
אם השופטים, היועצים והפרקליטים משחקים פוליטיקה – גם ראש הממשלה ושריו חייבים להפסיק לשחק אותה נאיבים. זה מאבק פוליטי – וצריך להיאבק בו פוליטית. באומץ.
